שנתיים פחות ארבעה ימים חלפו מאז חגיגת שחרורו של
גלעד שליט. שנתיים פחות ארבעה ימים עד שהתממש התסריט ממנו הזהירו לא מעטים: ניסיון של מחבלים לשחזר את ההצלחה העצומה של החמאס.
מי שהתנגדו לעסקת שליט - וכותב שורות אלו ביניהם - טענו, שהמחיר המופרז שישראל שילמה בעסקה זו, יעודד מחבלים לנסות ולחטוף חיילים נוספים. מי שהתנגדו לעסקת החזרת גופות החיילים מלבנון טענו, שישראל מראה למחבלים שהיא מוכנה לשלם בעשרות בני אדם חיים תמורת גופות בודדות.
זה בדיוק מה שקרה בסוף השבוע. נידאל אעמר חטף את תומר חזן ז"ל ורצח אותו, כאשר מטרתו היא לסחור בגופה תמורת שחרור אחיו הכלוא בישראל. כעת אנו קוראים, כי השב"כ עמד על הרגליים ופעל ללא לאות כדי לפענח את החטיפה מהר ככל האפשר, והנימוק נאמר בפה מלא: למנוע "גלעד שליט 2". לכל היה ברור, שאם חזן נמצא בחיים וחוטפיו יצליחו להבריח אותו למקום מבודד, דרישות שלהם לשחרר עוד רוצחים הן רק עניין של זמן.
וזה לא רק בגלל עסקת שליט. זה גם בגלל הרפיסות של ישראל כאשר הסכימה רק לאחרונה לשחרר עשרות רוצחים כמחווה לאבו מאזן. מחווה בלבד, תמורת נכונות של מכחיש השואה מרמאללה לדבר איתנו. רוצחי יהודים יוצאים לחופשי כדי שרוצח יהודים אחר יסכים לדבר על שאיפתו להשמיד את ישראל (שהרי זו המשמעות של זכות השיבה). זו המציאות, ללא כחל וסרק.
ישראל ידעה במשך שנים לעמוד מול הטרור. לעיתים היא הצליחה לחסל את המחבלים ולחלץ את אזרחיה במחיר מינימלי (מבצע יונתן). לעיתים המחיר היה כבד מנשוא (מעלות, אוטובוס הדמים). אבל העיקרון היה ברור: לא מדברים עם מחבלים, בוודאי שלא נכנעים לדרישותיהם, כי זה רק יגביר את המוטיבציה שלהם.
במבחן התוצאה לאורך זמן, האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה. לא לחינם הפסיקו המחבלים - לסוגיהם ולארגוניהם - את ביצוע פיגועי המיקוח ועברו לפיגועי התאבדות. אבל ישראל איבדה את קור רוחה, איבדה את בטחונה העצמי, איבדה את הראייה לטווח ארוך, איבדה את עמוד השדרה. זה התחיל בעסקת ג'יבריל במאי 1985, וכך נקבע התקדים שאת מחירו אנחנו משלמים עד היום.
כאשר שיחררה ישראל 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים בעסקת ג'יבריל, אמר נשיא המדינה לשעבר, יצחק נבון - שהוא כידוע מן היונים במערכת הפוליטית: "מדינה שיש לה העוז לומר להורים שבניהם לא חזרו מן המערכה משום שנפלו בה, חייבת שיהיה לה העוז לומר להורים שבניהם לא חוזרים מן המערכה משום שהמחיר גבוה מדי". את האמת הזו איבדנו לפני שלושה עשורים.
איך זה קרה? דומה שיש לכך שתי סיבות עיקריות. האחת: התזוזה הפוליטית-מדינית וההכרה באש"ף, הובילו מטבע הדברים לכך שההסתכלות על המחבלים נעשתה מתונה יותר, וגברה הנכונות לראות בהם לוחמים שניתן לשחררם בעסקות חילופי שבויים. אם תרצו, זהו עוד אחד מפירות הבאושים של הסכמי אוסלו. השנייה: התקשורת השטחית והסנסציונית התמכרה בחפץ לב ללחצים של בני המשפחות, ובמיוחד של משפחת שליט, לעיתים גם ממניעים פוליטיים של התרסה כנגד המממשלה. התוצאה היא כמובן פגיעה קשה ביכולת העמידה של הציבור מחד, והעלאת המחיר מאידך משום שגם הצד השני קורא עיתונים.
ממשלות ישראל - ואין זה משנה מי עומד בראשן ומי יושב בהן - בורחות מההכרעה הקשה והחיונית: לא מדברים עם מחבלים, נקודה. משום שממשלות ישראל של השנים האחרונות הן ממשלות רייטינג וסקרי דעת קהל, לא ממשלות של אסטרטגיה ארוכת טווח. וכך, גם כאשר כבר יש המלצות של ועדת שמגר בנוגע למו"מ עתידי על שחרור חיילים, איננו יודעים האם אומצו - קל וחומר שאיננו יודעים (אפילו ברמה הכללית ביותר) מה נאמר בהן. בצורת ההתנהלות הפושעת הזאת, תומר חזן לא יהיה הקורבן האחרון.
