בשנים האחרונות סבלה מדינת ישראל מגל הגירה מסיבי של אזרחים סודאנים, אריתראיים ואחרים דרך הגבול הפרוץ עם מצרים. בדרך זו נכנסו למעלה מחמישים אלף איש עד שהממשלה התעשתה ובנתה, במהירות ראויה לשבח, גדר ביטחון לאורך הגבול עם מצרים. כך נעצרה, לעת עתה, הגירה זו.
מאחר שאין יחסים דיפלומטיים עם סודן הרי לא ניתן להחזיר את המהגרים לארצם. המהגרים האריתראיים נמלטים מפני השרות הצבאי הממושך במדינה זו ובהסגרתם קיימת סכנת חיים ולכן גם אותם לא ניתן לגרש חזרה.
הדרך היחידה העומדת בפני ממשלת ישראל "לשכנע" את המהגרים לעזוב את ארצנו היא במניעת יכולתם להתבסס כלכלית שזו בעצם מטרתם העיקרית בבואם לארץ. לשם כך יזמה המדינה חוקים כנגד העסקתם וענישה כבדה (יחסית) כלפי מעסיקיהם וכן סילוקם (או לפחות חלק ניכר מהם) מרחובות הערים על-ידי ריכוזם במחנה בדרום הארץ לתקופה של 3 שנים.
חשוב לציין כי מרבית המסתננים הבלתי חוקיים מתרכזים בדרום העיר תל אביב, באילת ובעוד מספר ריכוזים קטן יותר. במקומות אלו חלה הרעה ניכרת באיכות החיים של התושבים ועליה דרסטית במספר מעשי הפשע.
תושבי ערים אלו מנסים בדרכים שונות ל"סלק" את המהגרים הבלתי-חוקיים מתחומם, אך ללא הצלחה.
אלפי מהגרים תופעה מעניינת היא הימצאותם של עשרות ישראלים שעוזרים למהגרים הנ"ל הן במזון והן בייעוץ משפטי. הישראלים הנ"ל באים משכונות אמידות ובעצם "משכנעים" את המהגרים להישאר במקום שהותם הנוכחי ולא להגיע לשכונותיהם.
עוד סממן אופייני לישראלי המכונה "צפוני" המעיד על צביעותו והתנשאותו.
נציגיהם של אותם "צפונים" הגישו בקשה לבית המשפט העליון לביטול שהיית המהגרים במחנה בדרום הארץ למשך 3 שנים.
להפתעתי ולהפתעת רבים מתושבי המדינה בית המשפט קיבל בקשה זו וביטל את החוק הנוגע בדבר.
הפירוש המעשי של החלטה זו הוא שליחתם לרחובות ארצנו של אלפי מהגרים בלתי חוקיים, מניעת האפשרות ל"סלק" מרחובות העיר את עשרות אלפי השוהים שם. כתוצאה מכך יחול גידול נוסף בפשיעה, חייהם של מאות אלפי תושבים חוקיים יורעו ויש חשש כי כתוצאה מכך יחלו פעולות אלימות בין התושבים למהגרים.
החלטה זו של בית המשפט העליון מצטרפת לשורה ארוכה של החלטות במשך עשרים השנים האחרונות שהקשר היחיד בינן לבין מציאות חיינו הוא חוסר הקשר.
ההחלטה הזו ואחרות שקדמו לה מעידה יותר מכול על הניתוק והניכור בין בית המשפט והציבור בארץ.
ניתן לקבל החלטות כאלו במידה וצמוד אליהן פתרון הגיוני ומעשי. אך טוען בית המשפט, ובצדק, שאין זה תפקידו לנהל את המדינה. לכן עליו להישמר מאוד מלקבל החלטות שאינן מאפשרות, או מקשות ביותר, על הרשות המבצעת מלמלא את תפקידה. החלטה זו, בעניין המהגרים, מצטרפת לשורה של החלטות שמקשות מאוד על השלטונות לנהל את המדינה כראוי.
החוקים הבינלאומיים בנושא ההגירה הבלתי חוקית ומתן הגנה לפליטים נעשו בשנים שמספר המהגרים היה מועט ובלתי משמעותי. אך בעשור האחרון אנו רואים כיצד מדינות גדולות כמו צרפת ובריטניה מחפשות דרכים לצמצם את ההגירה ואולי אף להקטין את כמות המהגרים שכבר קיבלו אזרחות.
הבעיה של מדינת ישראל היא כפולה ומכופלת. עשרות אלפי המהגרים הבלתי חוקיים שהגיעו בשנים האחרונות, במידה וניתן להם לחיות בקרבנו כחוק יתרבו תוך עשור או שנים למיעוט לא מבוטל שיצטרף למיעוט הערבי הקיים ויערער באופן חד את המארג הדמוגרפי העדין של המדינה. לכן, בכך שאנו מתירים להם לשהות, כחוק, בקרבנו אנו מסכנים את קיום המדינה בעתיד הלא-רחוק.
