יום הכיפורים של התקשורת

ביום הכיפורים השנה צוין יום השנה ה-40 למחדל הגדול ולהישג הצבאי המופלא של מלחמת יום הכיפורים. עדר התקשורת עסק בכך, וכדרכו, העצים את המחדל ומיזער את ההישג. בערב יום הכיפורים השנה - 13.09.13 - חל יום השנה ה-20 למחדל אוסלו ולהישגים האדירים לאויב כתוצאה ממעשיהם הנפשעים של האוסלואידים בהנהגת שמעון פרס ויוסי ביילין (אם נניח שיצחק רבין לא היה שותף ל"שלום", אלא בעצמו קורבן "השלום"). עדר התקשורת כמובן אינו עוסק בכך, וכדרכו מאדיר את "השלום" וממזער את המחדל ואת תרומתם של הנ"ל. דוגמה להתייחסות התקשורתית השונה לשתי המלחמות הנוראות היא דברי הפתיחה של משה נגבי, הפרשן המשפטי הנצחי של קול ישראל בתוכנית "דין ודברים" ששודרה ב"קול ישראל" ב-15.09.13. ואגב, האם הרדיו "הממלכתי" (?), הנאבק על מעמדו כ"שירות ציבורי", שואל את עצמו את איזה ציבור הוא משרת והאם לא מגיע לציבור לשמוע פרשנות משפטית גם מן הצד האחר של הקשת הפוליטית. דוגמאות לפרשנים אפשריים: עו"ד אליקים העצני, עו"ד נדב העצני, עו"ד ד"ר חיים משגב ועוד רבים וטובים. באותם דברי פתיחה ציין נגבי שדבריו נאמרים ביום שבו התקיימה האזכרה הממלכתית לחללי מלחמת יום הכיפורים. אין חולק על כך שיש לזכור ויש להנציח את החללים. אבל, מדוע לא מתקיים טקס זיכרון ממלכתי לחללי מלחמת אוסלו, שבימים אלו מלאו עשרים שנה להסכם שהוביל אליה, ואשר גרם לכאלף וחמש מאות קורבנות "שלום" יהודיים ועוד אלפי קורבנות "שלום" ערביים? מעניין היה לשמוע את מליצותיו הצבועות של שמעון פרס ליד קבריהם הרבים.

קיבלה בהכנעה

באותם דברי פתיחה ציין נגבי שהתקשורת מרבה לעסוק בלקחים שצריכים להפיק הדרג המדיני והדרג הצבאי, אבל אינה עושה חשבון נפש עם עצמה. יחד עם זאת הוא מצא לנכון להביא דוגמאות לשיפור בהתנהגותה של התקשורת. כך, למשל, הוא ציין שעד מלחמת יום הכיפורים התקשורת קיבלה בהכנעה את תכתיבי הצנזורה הצבאית ואף צינזרה את עצמה כדי ליישר קו עם "הקונספציה". לדבריו, היום אין זה כך. האומנם? האם התקשורת אינה מיישרת קו עם "הקונספציה" של תהליך "השלום" ומציגה מיתווה אחד בלבד כדי להשיגו: הקמת מדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית? האם התקשורת אינה לוחצת על ראש הממשלה "לחצות את הרוביקון" לעבר מדינה כזאת? האם התקשורת מאפשרת לדרוש מראש הממשלה "לחצות את הרוביקון" בכיוון ההפוך, לנתק את הקישור השקרי בין שלום לבין מדינה כזאת? האם התקשורת מאפשרת הצגת פתרונות אפשריים אחרים, כמו למשל פתרון שתי מדינות, אבל משני עברי הירדן? האם התקשורת איפשרה למתוח ביקורת על המיליארדים שהושקעו בגדר "הביטחון", שלא נועדה להביא ביטחון - לכך היו פתרונות יעילים יותר וזולים יותר - אלא לסמן קו נסיגה למען "השלום"? באותם דברי פתיחה ציין נגבי שהתקשורת לא קראה תיגר על הדרג המדיני והדרג הצבאי ועל תפישותיו. מה השתנה? תפקידה של התקשורת למתוח ביקורת, אבל מאוזנת ומשני הצדדים. העובדה שהתקשורת בישראל היא אחידה, מאמצת "קונספציה" אחת ואינה מאפשרת לדון בחלופות, מצדיקה את הגדרתה כעדר השועט כולו על-פי קריאת הכיוון של המשכוכית? ועוד: מדוע הביקורת של עדר התקשורת על הממשלה, על כל ממשלה בישראל, היא משמאל? תקשורת אחראית ומאוזנת ולא עדרית הייתה מאפשרת ביקורת על הממשלה גם משמאל וגם מימין. לטלוויזיה "הממלכתית" הייתה הזדמנות פז לשקם את מעמדה כ"שירות ציבורי" אילו הייתה הופכת לבית לתוכנית הסאטירה מימין - "לאטמה" - כמשקל נגד לתוכניות המוקרנות בערוצי השמאל המסחריים. ערוץ 1 ויתר על ההזדמנות: גם הוא בחר בסאטירה משמאל, ובנוסף הוא ממשיך לשמש במה להטפותיו השבועיות של ארי שביט, מהארץ כמובן, בענייני "הכיבוש" וכו'. אם אחוזי הצפייה בערוץ 1 יורדים בהתמדה, אין לו להלין אלא על עצמו. באותם דברי פתיחה ציטט נגבי את הפרופסור שלמה אבינרי: "בתחום הביטחון התנהגות העיתונות בארץ מזכירה יותר מדי התנהגות של עיתונות במדינה טוטליטרית". עצוב לציין שזהו המצב גם בתחום "השלום".