כשסקרתי לפני מספר שבועות ברשימה פרי עטי את התנהגותו והתנהלותו של הרב מוטי אלון, לאחר הרשעתו, במיוחד עניין סירובו להכיר בעובדת הרשעתו, זכיתי ל"שפע" של תגובות עולבות ובלתי ענייניות בעליל. רובן של תגובות אלה, התמקדו בפגישה אישית בי ובאישיותי,
תוך התעלמות מוחלטת מנושא הרשימה והיא - אי הכרתם של הרב מוטי אלון וציבור חסידיו בעובדה, כי בית משפט בישראל הרשיע אותו בפלילים.
הרב מוטי אלון השווה עצמו לדוד המלך ולאביו הנערץ, פרופ'
מנחם אלון זצ"ל. ביקורת שהטיח בו, נחום פצ'ניק, שעבר התעללות מינית, בילדותו, כחניך בחינוך המפד"לי, שקרא לו להכיר בחטאו ושנכח במקום, הביא לגידופים קשים כלפי מותח הביקורת. בטלוויזיה נראה היה, כי הקהל מוכן לעשות לינץ' במותח ביקורת זו, על הרב מוטי אלון, עד כדי סיכון שלומו הפיסי של מותח ביקורת זו עליו.
רק בדיעבד ולאחר מעשה הבנתי, כי פתחתי מורסה תוססת בחברה החרד"לית והיא - מורסת המשיחיות והדבקות, ברב זה או אחר, עד כדי הערצתו המוחלטת וייחוס תכונות מיסטיות ומשיחיות לאותו רב. אין בדעתי ברשימה זו להתמקד ברב מוטי אלון עצמו, אלא בדעתי להצביע על התופעה העוברת על הזרם הדתי-לאומי, שהיה קרוי וידוע בשם "מפד"ל", קרי זרם ציוני דתי-לאומי שהפך ל"חרד"ל", כלומר, דתיים חרדים-לאומיים.
לאחר גל ההתפכחות שעבר והעובר על צעירי הזרם הדתי-לאומי ונטישת רעיון ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, בכל מחיר - מה-גם שהיישובים קיימים, כעובדה שאין עליה עוררין ודור שלישי של בני בנים נולד ומתנהל ביישובים אלה - מפנים צעירי זרם דתי את מרבית זמנים להתחזקות בתחום הדתי-אישי. התחזקות זו מגיעה עד כדי הקצנה חרדית ונטישת הדרך המתונה, מן הפן הדתי, שאפיינה, עד כה, בעבר את צעירי הזרם הדתי-לאומי.
כעת, מושם עיקר הדגש על קיום תריג מצוות כהלכתן, כאשר המלה "הלכה", מקבלת משמעות מחמירה וקיצונית של דקדוק בקיום מצוות, שאפילו חרדים שבחרדים, אינם רואים לנכון, לנהוג בדרך זו של קיום תריג מצוות, הלכה למעשה. מעשה של שגרה הוא לפגוש בצעירי החרד"ל, כשכיפות סרוגות גדולות ממדים מכסות את ראשיהם, תחת הכיפות הסרוגות, קטנות המימדים, שממשיכים לחבוש הוריהם לראשם.
לא תתפסו חרד"לניק ממוצע, כשציציותיו אינן נתונות לו מחוץ לבגדיו, מתנופפות לכל רוח, מצויה ובלתי מצויה כאחת. חסידים ואנשי מעשה מביניהם נוהגים לשזור פתיל תכלת בציציותיהם, לקיים חיוב הלכתי זה במלואו. רבים, רבים מצעירי החרד"ל נוהגים לגדל זקנים שופעים היורדים להם מטה מטה, עד כי כמעט לא תמצאו חרד"לניק המכבד עצמו, גלוח פנים שאין זקן, זה או אחר, עוטר את פניו.
מתברר ומסתבר, כי החרד"לניק הממוצע אינו מוכן, כי לא יכירו בחיצוניותו כמי שמקיים מצוות היהדות ומהדר בהן, לפני ולפני. היהדות, לפי ההתנהלות החרד"לנית, נטשה את השיג והשיח האינטימי עם האלוקות והפכה את השיג והשיח הזה, לשיג ושיח לאומי-ציבורי, עד כדי החצנתו, לעתים, שלא לצרכי אמונה וקיום טקסי הפולחן היהודיים, בהכרח.
בד בבד עם ההקצנה שחלה בקרב הצעירים החרדים-הלאומיים, החלה ההתאגדות וההתגודדות סביב רב כריזמטי זה או אחר, תוך ייחסו תכונות מיסטיות, עד כדי משיחיות לרב זה. כזה הוא מצב הדברים בעניינו של הרב
ניר בן ארצי. כזה הוא מצב הדברים בעניינו של הרב מוטי אלון. כזה הוא מצב הדברים בעניינם של עוד כמה עשרות רבנים מהזרם החרדי-לאומי, המוקפים בעשרות, מאות ולפעמים אף אלפי חסידים, שאינם מוכנים לשמוע - ולו גם מילת ביקורת אחת - על
"הרב שלהם".
לפתע פתאום הפכה היהדות המפד"לניקית, מבית-מדרשה של תנועת המזרחי והפועל המזרחי, שעברה מטמורפוזה קשה עם הקמת "גוש אמונים", אם כי לא הפכה לתנועה פוליטית-חרדית, לתנועה חרדית. החרד"ל הפכה לתנועה פוליטית-דתית, שצעירייה מחפשים להם מנהיגים כריזמטיים להם, אשר הם מייחסים להם תכונות מיסטיות, עד כדי תכונות משיחיות של ממש.
אין כל רע בכך, כי מי שמשתייכים לקבוצה מאמינים ומקיימי מצוות של היהדות יבחרו להם רב זה או אחר, כרועה רוחני. כך היו דברים נהוגים מקדמת דנא במרבית קהילות ישראל.
יחד עם זאת, הפיכת רבנים אלה למנהיגים מיסטיים ומשיחיים, דוגמת, משיח השקר, שבתאי צבי, להבדיל, הביאה, אך ורק תקופות של מבוכה, דכדוך ואבדן עשתונות למאמיניהם, לאחר שקודם לכן הביאו הם אותם למרומי פסגת האופוריה המשיחית-דתית. אין בדברים אלה, כדי להטיל דופי, חלילה וחס, במנהיגים הקיימים בזרם החרד"לי ולתלות בהם וגם/או במי מהם גנות דברים. יחד עם זאת, האחריות הציבורית המוטלת על מנהיגי ציבור - ורבנים בכלל זה - מחייבת רבנים כריזמטיים אלה למתן גל הערצה מיסטית-משיחית זו, שאחריתה מי ישורנו. דומה, כי חלק ניכר מרבנים אלה, לא הפנימו עדיין עובדה זו.
הם נהנים מגל ההערצה הפולחנית האופף אותם, אך אין הם מוכנים לשלם את המחיר המתחייב, בגין כך. מחיר מתחייב זה, הוא מתינות והתמתנות ואי ייחוס תכונות מיסטיות ומשיחיות לכל פעולה ופעולה שרב כריזמטי זה או אחר, מייחס לעצמו או שמייחסים לו זאת, חסידיו.
