ביקורת על ספרו של דן פורת, "הילד - מסע בעקבות תצלום", הוצאת כתר-דביר, 2013, 285 עמ':
על כריכת הספר מצוי, אולי התצלום הידוע ביותר מהשואה. ילד כבן שבע לבוש מעיל וחבוש כובע מרים את שתי ידיו לצידי ראשו ומאחוריו בצד ימין של התצלום מכוון אליו חייל או איש אס נשקו, ובצידו השני של הילד עומדת בחורה המרימה את ידיה ומאחוריה נשים וילדים.
דן פורת, היסטוריון המרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית כתב ספר, שהוא מחד ספר מתח, מאידך ספר ביוגרפיות של חמישה אנשים הקשורים לאירוע בו צולם התצלום. זהו גם ספר עם תובנות היסטוריות פילוסופיות על משמעות התצלום מבחינה היסטורית.
למרות שפורת מציין בתחילת ספרו ש"לא עלה בידי לזהות את הילד שבתמונה. לעניות דעתי, אי-אפשר לזהות אותו. אני גם סבור כי הדבר איננו חשוב. האם חייו האבודים של הילד הקטן חשובים מאלה של הילדה הקטנה בצד שמאל התחתון של התמונה? האם הילד והילדה הקטנים שבתמונה חשובים מאלה של ילדים או של מבוגרים מחוץ למסגרת התמונה? התשובה היא פשוטה וברורה: לא"(עמ' 17).
אולם היות התצלום חלק מדוח יוזף שטורפ, המפקד האחראי על חיסול גטו וארשה הביא את פורת לשאול עצמו " כיצד קבוצה אחת של אנשים ראתה בתמונה זו חיילים אמיצים הנלחמים בחלאת המין האנושי בעוד רוב רובה של האנושות רואה בה ביטוי למפלצתיות האדם"(עמ' 18).
במסעו משרטט המחבר ביד זריזה ורגישה לפרטים דמותם של האנשים שהתצלום הקפיא לרגע את קיומם, אבל לא ידע לספר את סיפורם ( כמו כל תצלום כפי שהוא כותב בסוף ספרו).
הפרק הראשון ניפתח עם דמותו של יוזף שטרופ בן השמונה עשרה הניצב בשנת 1913 ליד אנדרטת הרמן ביער טאוטובורג.למרות היותו בתחילת דרכו רק פקיד,דומה שהוא מצא את ייעודו והתנדב עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה לגדוד ה-55 של חיל הרגליים הפרוסי." הצבא הכיר במסירותו, ביכולותיו ובאומץ ליבו של שטרופ. מפקדיו העניקו לו שלושה עיטורים: צלב נסיכות ליפה לשירות נאמן, עיטור הצטיינות הצבאי עם חרבות מוצלבות וצלב הברזל, דרגה שנייה. בנוסף, שטרופ קודם לדרגת סגן סמל, שהעניקה לו הסמכות לפקד על חיילים. הוא חלם לזכות בדרגות קצונה, אבל בהתחשב בהשכלתו המוגבלת ובמעמדה החברתי הנמוך של משפחתו, הדבר היה בלתי אפשרי"(עמ' 29).
ב-17 ליולי 1932 עמד שטרופ שוב ליד אנדרטת הרמן, הפעם כחבר המפלגה הנאצית ובמעמד זה גויס לאס. אס. בדטמולד. שם פעל להרחקת היהודים מהממשל המקומי ואף זכה לביקורו של היטלר עם הימלר במקום. ב-3 ב אוקטובר 1934 נולד לו בן ושמו יורגן שניפטר לאחר חמישה ימים, מה שהביא את שטורפ לימים להחליף את שמו:" מיוזף, שהחשיב בעל נימה יהודית- ליורגן, לזכר בנו המת. ביוני 1935 הוא קודם להיות מפקד יחידת האס. אס שטנדרטה ה-28 בהמבורג. בינואר 1938 זומן לקורס השלישי למפקדי אס. אס בבית הספר לקציני א.ס . אס בדכאו."מאוחר יותר באותה שנה בחר הימלר בשטרופ להצטרף אליו בהובלת אנשי האס. אס בעצרת המפלגה הנאצית בנירנברג"(עמ' 46).
בולטותו הביאה אותו לקידומו ובאפריל 1942 הטיל עליו הימלר אישית, להשגיח על זמרן-פרנקנג שאמור לחסל את גטו וורשה ב-19 באפריל. כשזה ניתקל בבעיות אמר לו שטרופ חד וחלק "אין צורך להתרגש...אני אבצע את העבודה"(עמ' 91).
שטרופ הכין את דוח חיסול גטו וורשה ובו הכניס תצלומים ובהם של ילד בן שבע המרים ידיים.אחר כך הוא קודם להיות מנהל אזור ריין וסטמארק מטעם הנאציים.
ב-12.4.45 הוא נתפס בבגדי הוורמכט אך הודה בשמו ובדרגתו. רק בשנת 1947 הוא נכלא בבית הסוהר מוקוטוב שבוורשה. "זמן קצר לפני שעת השקיעה ב-6 במרס 1952, כמעט תשע שנים אחרי חיסולו של הגטו, יצאו שטרופ.וקונארד מתאיהם בבית הכלא מוקטוב אל חדר ההוצאה להורג...בשעה 19:00 בדיוק התנדנדו גופותיהם של שטרופ וקונארד מחבל התלייה"(עמ' 194).
הדמות השנייה היא פרנץ קונארד כחול העיניים שהתנשא לגובה מטר תשעים וחמישה סנטימטרים שחלם להיות למוזיקאי ולנגן בבתי קפה ואף באולמות הקונצרטים של וינה. אך החלום התפוגג בשל הרעת רמת החיים של המשפחה בשל תאונת עבודה של האב. מעבודה לעבודה הוא הגיע בסוף להיות מנהל מחסן אך:"עבודתו בקואופרטיב חייבה אותו להצטרף למפלגת הפועלים הסוציאל דמוקרטית (SDAPׂ) ולאיגוד העובדים שלה, שם שימש גזבר הסניף המקומי של המלגה"(עמ' 32). ב-9.10.32 הגיעו שוטרים אוסטרים לליצן, שם הוא חי ועצרו אותו באשמת גניבה מכספת מקום העבודה, והוא "נידון לשלושה חודשי מאסר"(עמ' 35).לאחר שחרורו היה פעיל בהתקוממות הנאצית באוסטריה וביולי 1935 נימלט לגרמניה. הוא מגיע לשרת תחת פיקודו של שטורפ כשאחד מתחביביו הוא צילום המתרחב סביבו. בקיץ 1945 הוא הוסגר ע"י קצין אס. א.ס, וסופו הרי כבר ידוע...
הדמות השלישית היא יוזף בלשה מחבל הסודטים בצ'כסלובקיה שעבד במשק אביו ובפונדקו. הוא הלך שבי אחר שידורי הרדיו הגרמני לגרמנים - הסודטים וב"חולצה לבנה ועניבה שחורה, מדי ארגון המיליציה של המפלגה (הפרייוויליגה זלבזטשוץ) הוא שמר על הסדר באספות ונקלע לעיתים קרובות לתגרות עם מתנגדים פוליטיים"(עמ' 43). לאחר שירות במשטרת הגבולות השלים בלשה בתחילת 1940 הטירונות והיה מוכן לשרת בשירותו הצבאי במשרד משטרת הביטחון ושירותי הביטחון של ורשה, הקה-דה-אס (Kds). בתחילה הוצב בעיר פלטוב, כמאה ועשרה ק"מ מזרחה לוורשה. חמישה חודשים לאחר גיוסו לאיינזצקומנדו הוא הוחזר מהחזית המזרחית למפקדת הקה- דה- אס בוורשה ושירת ביחידה האחראית לחשיפת פעילות חבלה. ב-18 באפריל הוצב למשימה מיוחדת במחלקת - B4-IV שהייתה בפיקוד אדולף איכמן ופעל למשלוח היהודים מהגטו מזרחה. לאחר מכן הוצב בוורשה והיה בצוות של שטרופ. בסוף המלחמה נפל בשבי וביצע עבודות פרך בשבי הרוסי משך שנתיים ובשנת 1947 חזר לגרמניה הפעם למזרחה ואף הקים משפחה למרות פציעתו הקשה בשבי שכיערה מאוד את פרצופו. הוא הוסגר לשטאזי, ונעצר בשנת 1967. לאחר משפט נידון והוצא להורג ב-1969.
הדמות הרביעית היא רבקה טרפקוביץ, שבמרץ 1939 הצטרפה להכשרה לקראת עלייתה לארץ שברחוב תעשייתי בלודז. ההודעה על הסכם ריבנטרופ - מולוטוב מה-23 באוגוסט 1939 " סימלה פלישת גרמנית מיידית לפולין. מזכירות הקיבוץ כינסה כינס חירום, שם התלבטו החברים כיצד לנהוג...והרוב תמכו בהישארות. רק חברים מעטים נטשו את הקיבוץ"(עמ' 54).
עם הודעת השלטונות על הצורך ליצור קו הגנה מזרחה לאורך נהר הבוג, נערכה שוב הצבעה והוחלט לנוע מזרחה. בדרך לא דרך, הגיעה לבסוף רבקה לבירה ווארשה בשבת ה-9 לספטמבר 1939. שם עם אחרים נפגשה עם עשרות חברי " דרור- החלוץ" בדירה ברחוב דז'ילנה מס' 34. אבל ב28 בספטמבר 1939 נכבשה ווארשה והגרמנים מיהרו להטיל איסורים בצווים שפורסמו. באביב 1940 בחרה אסיפת הקיבוץ בה ובשישה עשר חברים נוספים כמי שיעברו לחווה בעיירה גרוכוב שבפאתי וורשה, תקופה בה נוצר הרומן שלה עם שמואל גרינברג. למרות הבטחה נאצית שהחווה תישאר, אילצו שוטרים פולניים את חבריה לעבור לגטו." רבקה הצטרפה לחברות הקיבוץ שעבדו כמשרתות במעט בתי הגטו האמידים, בתים שדייריהם נמנו עם משתפי הפעולה עם הגסטאפו או היו מבריחים מקצועיים"(עמ' 71).
נסיבות החיים הביאו את רבקה להימלט ממקום למקום ולפני שהחל המבצע לחיסול הגטו נמצאו ארבע מהדמויות קרובות יחסית זו לזו:" במרחק שלושה גושי בניינים ממקום עומדו של שטורפ, במחבואם הקומה השלישית של הבניין הפינתי שברחובות זמנהוף ומורנובסקה, הצטנפו רבקה ושמואל מתחת לשמיכה"(עמ' 93). ככל שנמשכת הלוחמה כן מנשך מסע ההימלטות של רבקה.
רבקה היא העדה למפגש בין הדמויות שהונצח בתצלום שצילם קונארד-" רבקה ראתה קבוצה נוספת של נאצים עומדים לפניהם. קצין לבוש בקפידה בעל פנים צרות, מדליות משתלשלות מחזהו וכובע טירולי על ראשו ( שטרופ)...במרחק מטרים מעטים ממנו עמד קצין גבה קומה ובהיר שיער אחוז מצלמה(קונאד). ילד קטן(צבי) , ראשו חבוש כובע, תרמילו על כתפיו, ניצב על המדרכה כשידיו מורמות. בעת שרבקה חלפה על פניו, הניח הקצין גבה הקומה מידיו מד אור. רגע אחר כך היא שמעה מאחוריה את נקישת צמצם המצלמה מנציח תמונה"(עמ' 109, קודם היא גם מתארת את דמותו של בלשה).
הדמות החמישית הוא צבי נוסבאום, שבשנת 1942 היה בן שבע, ואחיו אילן בן השנתיים (הוריו: חנה ויוסף). המשפחה גרה בעיירה סנדומיירז', 200 ק"מ דרומית מזרחית לוורשה. כבר בקיץ אותה שנה היו הילדים ליתומים, ודודיהם, חנה ושלום לקחום תחת חסותם. בשלב מסוים הופרדו שני הילדים וצבי מצא מסתור בצד הארי של וארשה ואחר כך הגיע למחנה ברגן בלזן.
הודות לדודיו ניצל צבי וגם הפליג באוניה המטרואה עם קבוצת ילדים יתומים לארץ. הם הגיעו ב-8.9.45 ושוכנו בעתלית. לימים היה לרופא בארה"ב ובשנת 1982 פורסם שהוא הוא הילד שהרים ידיו בגטו וארשה!.
אולם לא פחות מעניין הוא הפרק המסיים את הספר "על תמונות, היסטוריה וסגנון כתיבה"(עמ' 231-240) הנותן מבט עומק על התצלום ההיסטורי.
לסיכום, זהו ספר מתח שלא ניתן להניחו מהיד עד סוף קריאתו בהיותו ספר מפגש של חמש דמויות מעניינות. מאידך זהו גם ספר עם תובנות ראויות על מקומו של התצלום ההיסטורי. מומלץ מאוד גם לסטודנטים להיסטוריה כמו גם לקולנוע.
