בסיום חג הסוכות עוברים ישירות לחג הרביעי בחודש זה, "שמיני עצרת", המוכר לכולנו בשם "שמחת תורה". דיברנו מעט על שורשי השמחה של חג הסוכות שהוא "זמן שמחתנו" בהגדרה, אבל עובדה היא שחג "שמיני עצרת" זכה לשם חלופי, נרדף, המקובל על כולם - שמחת תורה - והשמחה הנחווית והמופגנת בו, גדולה יותר מזו של חג הסוכות. כיצד נבין זאת? אין זאת אלא שעצם סמיכותו לזמן שמחתנו שהוא חג הסוכות, מכשירה אותו להיות יום של שמחה יתרה; ושוב, על יסוד אותו כלל שהזכרנו כמה פעמים בשבועות האחרונים, הכלל ש"מעלין בקודש". גם צריכים לזכור שביום הזה קוראים בתורה את סיום התורה בפרשת "וזאת הברכה" אשר, בשונה מכל פרשיות התורה שנקראות בציבור תמיד ביום השבת, את הפרשה הזאת קוראים תמיד בחג שמחת תורה ולא משנה באיזה יום בשבוע הוא חל.
שמחה שמעצימה מכיוון שכך, אומר כ"ק אדמו"ר מליבאוויץ', ברור שיש קשר פנימי בין התוכן של פרשת "וזאת הברכה" ובין המסר של יום שמיני עצרת, והקשר הזה מצד עצמו, די בו כדי לפעול את השמחה הגדולה ביום הזה. אלא מכיוון שאי-אפשר להגיע לשמחה נעלית כל כך בלי הכנה מוקדמת, בלי הכשרת הלבבות לעוצמה כזאת של שמחה, לכן הקב"ה קבע את שמיני עצרת בהמשך לחג הסוכות, שמשמחת החג נתעלה לשמחה גדולה יותר בשמיני עצרת. ואנחנו נוסיף במאמר מוסגר כי לגורמי השמחה ביום הזה אפשר להוסיף גם את העובדה שמיד לאחר סיום התורה אנחנו מתחילים לקרוא אותה מחדש; קוראים את הפסוק האחרון: [יב] וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. ומיד מתחילים: [א] בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ככלל, מבואר בחסידות שכל שמחה יסודה בהתחדשות, אנחנו שמחים כאשר חווים משהו חדש.
אחדות בלי מאמץ בחג הסוכות חוויית השמחה נובעת מה"חידוש" שבאחדות הפרט עם כל ישראל, וכפועל יוצא גם אחדות עם הקב"ה. האחדות מתבטאת במצוות החג, ארבעת המינים שמייצגים טיפוסים שונים ורק בהתאחדם מתקיימת המצווה; והסוכה עצמה, שהשהות בה היא מצווה ובתוכה אין שום הבדל בין יהודים. ועדיין, האחדות היא תוצאה של עבודת האדם. חשובה מאוד העבודה הזאת, אבל מה אם האדם לא טרח על האחדות, האם יש לו תקנה? יש דרך שבה יוכל להתאחד עם כלל ישראל ועם הקב"ה למרות שהזניח את חובותיו? שמיני עצרת אומר שיש דרך, שמחת תורה; הרי ביום הזה יהודים רוקדים עם ספר התורה כשהוא סגור ואף נתון בתוך אריזתו, בכך אנחנו מבטאים את הקשר העצמי שלנו עם התורה, בלי קשר עד כמה למדנו בה, אם בכלל.
כל האחים שווים בירושה ומה היסוד לרעיון הזה שיכול להיות לנו קשר עם התורה בלי קשר לשאלה כמה למדנו בה? ובכן, בתחילת פרשת "וְזֹאת הַבְּרָכָה" אנחנו קוראים [דברים ל"ג]: [ד] תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. רש"י מפרש את פשט הפסוק כך: "תורה - אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב; אחזנוה ולא נעזבנה". פירוש חלק לגמרי; רק לא ברור, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', מדוע משתמש רש"י ביחס לתורה בפועל "אחזנוה" לכאורה היה מתאים יותר לכתוב לשון 'שמיעה' או 'לימוד', כמו שהתורה עצמה כתבה בפרשת "וילך". כמו-כן, מה הקשר בין העובדה שהתורה היא ירושה לנו ובין "אחזנוה ולא נעזבנה" והרי גם אם היא הייתה מוגדרת כמתנה, גם אז צריכים לאחוז בה ולא להרפות. אלא, מסביר הרבי, רש"י נוקט בלשון אחזנוה כרמז, לא לאחיזה במשהו אלא ל(שדה) אחוזה, שכן שדה כזה שייך ליורשים לעולם ואפילו אם מכרו אותו - הוא חוזר להם ביובל.
קשר נצחי וכזה הוא גם הקשר שלנו עם התורה, קשר נצחי; וגם אם יהודי שכח או נאנס ולא טיפח את הקשר הזה, ואפילו אם שכח על קיומו, הקשר שלו עם התורה אינו ניתק לעולם. וזהו מקור השמחה בשמיני עצרת שמחת תורה, שמחה בעצם הקשר שלנו עם התורה. והרי התורה היא תורת ה' יתברך והקשר שלנו איתה הוא גם הקשר שלנו עם הקב"ה. אז אם עד כאן, במהלך כל אחד מחגי חודש תשרי התאחדנו עם הקב"ה מתוך גילוי רבדים עליונים יחסית בנפש, כאשר שיא הגילוי היה ביום כיפור ובתפילת נעילה, גילוי שבא מלמעלה, ובחג הסוכות התאחדנו בינינו ועם בוראנו בקיום ארבעת המינים ומצוות סוכה - בשמחת תורה אנחנו מתאחדים ברובד הכי בסיסי, ברובד הגופני, בעצם הריקוד מתוך שמחה על הקשר שלנו עם התורה. במלים אחרות, שיא השמחה מגיע כאשר האחדות מתגלה ברבדים הכי בסיסיים.
תמיד יש דרך חזרה אמרנו שיש חידוש בעצם רעיון האחדות ושהחידוש הזה הוא גורם מרכזי לשמחה; לא פשוט לחוות זאת במודע כי האדם מטבעו, חוץ מזה שהוא יצור חברתי, הוא גם יצור אנוכי. לכן, מן הסתם, יהיה קל לו יותר להבין ולהזדהות עם מניעי שמחה אישיים. ובכן, הפסוק השני בפרשת ברכה שקוראים בשמחת תורה מתאר את מעמד הר סיני שבו שמענו את עשרת הדיברות ולאחריהם גם קיבל אותם משה רבינו כתובים על לוחות שהיו מעשה אלקים: וַיֹּאמַר, ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ--הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אבל כזכור, את הלוחות האלו שבר משה כאשר ירד מן ההר וראה את העגל אשר עשו. זה היה משבר נורא, עם ישראל כולו נפל ממעמד של צדיקים גמורים למעמד של עובדי עבודה זרה רחמנא לצלן. קשה מאוד להתאושש ממשבר כזה, מה גם שבעשיית העגל ניתקו עצמם למעשה מן התורה; אז כיצד בכל זאת שמחים בשמחת התורה?
שבירת הלוחות ובכן, בפסוק האחרון של הפרשה מוצפנת התשובה: [יב] וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. רש"י חושף בפנינו את הצופן; את המחצית הראשונה של הפסוק מייחס רש"י לאירועים אחרים, אבל את סיומו, הוא מייחס לשבירת הלוחות, אותם לוחות שהוא מזכיר בתחילת הפרשה: לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם; שנאמר: "ואשברם לעיניכם" והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר: "אשר שברת" (ופירושו) יישר כחך ששברת. ולכאורה, מדוע להיפרד ממשה רבינו באזכור מעשה כל כך קיצוני שעל פניו קשה לראות את החיוב שבו? אלא, מסביר כ"ק אדמו"ר, בשעת מעשה הבין משה שהלוחות שהוא אוחז בידיו מסכנים את עם ישראל בעצם קיומם, כי הם מייצגים את הקדושה המוחלטת והם נפלו בהפך הגמור; על כן בחר לשבור את הלוחות כדי להגן על עם ישראל, ועל כך מגיע לו יישר כוח.
צדיקים ובעלי תשובה כזכור, אחר כך הוא קיבל את הלוחות השניים וירד איתם ביום הכיפורים לאחר שה' אמר לו "סלחתי כדבריך", ומאז נקבע היום הזה ליום סליחה ומחילה לכל עם ישראל. שלמרות שלא מצליחים להחזיק את עצמם במעמד של צדיקים ובמעשים כאלה ואחרים מתרחקים מהקב"ה, הוא נותן שוב ושוב הזדמנות להתקרב אליו, להיות בעלי תשובה שעשויים להגיע למדרגה שלמעלה ממדרגת הצדיקים. ביום כיפור (ובכל יום בשנה) זה עשוי לקרות בפועל וזה תלוי רק בעבודה שלנו; יום שמחת תורה מבטא את עצם האפשרות להגיע למדרגה זו ועל כך אנחנו שמחים. אבל לכאורה, הרי "אין כל חדש תחת השמש" אומר קהלת, אז מאיפה בא החידוש הזה של אפשרות לעשות תשובה? וחז"ל שואלים את אותה שאלה גם ביחס לפסוק הקודם בפרשה: [יא] לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה', לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ.
שינוי סדרי בראשית שואלים חז"ל: אותות ומופתים זה אומר שינויים במהלך הטבעי של העולם, והרי "אין כל חדש תחת השמש"? התשובה היא: [א] בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. הקב"ה ברא את העולם על תנאי שבעת הצורך הוא ישנה סדרים שנקבעו בששת ימי בראשית, לטובת עם ישראל. השינויים האלה, זה מה שנקרא נסים ונפלאות שהקב"ה עושה לנו, השאלה היא רק אם מבחינים בהם (ומודים עליהם) או מתעלמים. כי למען האמת, יש לנו הרבה מאוד סיבות טובות להודות לקב"ה על החסדים שהוא עושה עמנו, ואחת הסיבות הכי בולטות היא עצם הקשר שלנו עם ארץ ישראל. כי היכן יש בעולם עוד עם שהקשר שלו עם ארצו הוא בלתי ניתן לניתוק? וגם כאשר מנהיגינו משתטים ומעניקים לזרים שליטה על חבלי ארץ ישראל, אין בכוחם לנתק את הקשר שלנו עם
הארץ שנתן לנו הקב"ה.
שמחה ללא הפסקה כי הרי בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ, וכמו שאומר רש"י שצריכים להשיב לאומות העולם על הטענה "לסטים אתם, שגזלתם את הארץ" צריכים לענות: "כל הארץ היא של הקב"ה, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו שהרי כתוב בְּרֵאשִׁית בָּרָא וגו'". וכמו ש"בראשית ברא" זה לא רק משהו שהיה, אלא משהו שהווה כל הזמן, כך גם "נתנה לנו" זה משהו שקורה בהווה. הנה לנו, לעניות דעתנו, המניע הכי פנימי לשמחה העצומה שלנו בקשר עם הבורא יתברך, עצם ההוויה המתחדשת כל הזמן. במלוא העוצמה, אנחנו אמורים לחוות אותה בחגים, כנ"ל, אבל היא שייכת לכל השנה ומהחגים מקבלים כוח להמשיך אותה לכל ימי השנה.
