צריך להיות ב"עור של פיל" כדי להבליג על התוקפנות התמוהה של נתניהו נגד נאומי השלום האירנים. גם מי שאינו מאמין או מאמין ב"עירבון מוגבל" ל"זמירות השלום" מאירן, חייב לתת סיכוי לבחינת האמירות של הנשיא האירני, חסן רוחאני, שעוד לפני היבחרו ידעו בוחריו כי דרכו לפיוס ולכן נתנו לו את קולם. רוחאני בהחלט מייצג את מה שהעם האירני בחר - פיוס ושלום עם העולם ובכלל זאת עם ישראל ועם היהודים. אבל נתניהו שהפך את עצמו לחרש ועיוור עדיין ממשיך לדבר ועוד אייך... את ה"שנה טובה" של רוחאני - לעם היהודי כולו , הוא דחה בשתי ידיים כפי שמעליב מקצועי עושה זאת בגסות, ואילו על כל אמירה של רוחאני ומוכנותו להתפייסות עם המערב הרי שנתניהו שוב ושוב מזהיר כי "זהו תרגיל הסחה", כולל הנכונות של רוחאני לפיקוח גרעיני של באו"ם וארה"ב על אירן.
לנתניהו לא צריכות להיות טענות על כך שאירן דורשת גם פיקוח גרעיני על מדינות אחרות - כולל ישראל, וזאת משום שרק בשבועיים האחרונים הסתבר שאחד ממנהיגי ה"דמוקרטיה היחידה במזה"ת", דרש כבר לפני 40 שנה להשתמש ב"נשק לא קונבציונלי" נגד מדינות אחרות במזה"ת (במסגרת התאבדות ששמה "תמות נפשי עם פלישתים") כשתוצאות המלחמה דאז לא ענו על ציפיותיו. גם אם כל ההתנצלויות האירניות הן עדיין בבחינת "כבדהו וחשדהו" הרי שדבריו של נתניהו צריכים היו להיאמר בשקט ומתחת לשולחן.
ישראל כיום מוצגת כמחרחרת השלום מספר אחת ואי הסכמתו של נתניהו לנוכחות ישראלית בנאומי אירן באו"ם מזכירה את הימים החשוכים ביותר של העולם המוסלמי כאשר הללו החרימו את ישראל באו"ם, רק שהפעם השחקנים התחלפו בתפקידים. גם ברגעים שהנשיא האירני יוצא נגד מכחישי השואה הרי שנתניהו לא רק סותם את אוזניו אלא ממשיך לכנות את אירן "מכחישת שואה".
נתניהו איננו טיפש - על זה אני מוכן להודות. הסירוב שלו ללחוץ את היד המושטת לשלום של אירן נראה לי תמוה. נתניהו יודע כי גם כאלה שבעבר חשדו בהם כ"רמאיי שלום" - ובראשם אנואר אל סאדאת, הנשיא המצרי (זוכרים את החשדות של הרמטכ"ל דאז, מרדכי גור המנוח , כנגד סאדאת?), התגלו לא פעם כאנשי אמת שרצו פשוט להוריד את מדינתם מעץ הסירוב הגבוה שמנהיגים דוגמתיים וקיצוניים לפניהם תלו אותה שם.
נתניהו שינה בעבר את מדיניותו כלפי יאסר עראפאת וכיום הוא על תקן "יונה" בשיחות השלום עם אבו מאזן גם לאחר רצח החיילים הישראלים ותגובת הנגד של האופוזיציה במפלגתו. ולכן מאוד יתכן כי נתניהו איננו משרת כאן - בפרשה האירנית, רק "אינטרסים ישראלים גלובליים" אלא מדובר ברוח של מפלגה אפורה בארה"ב - הנושבת בגבו של הנשיא אובמה (בתיאום עם מתנגדיו של אובמה מבית), וכל ההתנגדות לאירן איננה "ביטחונית" או פוליטית אלא יותר אנטי דתית, נגד האיסלאם ונגד מה שהוא מייצג תרבותית.
יתכן גם שנתניהו אמור להיות ה"רע" של המערב נגד אירן כדי שאח"כ ארה"ב והמערב יתנערו מכך שהן היו אלה שדחו את היד המושטת לשלום, כל זאת עד לשינוי המשטר האיסלאמי של אירן. אם זו באמת התשובה הרי שעם ישראל - זה שנביאיו המשילוהו ל"כבשה אחת בין שבעים זאבים", הוא זה שמונח על כף הסכנה בגלל אותה מדיניות של נתניהו וטוב יהיה אם בישראל ובעולם יקומו ארגונים יהודיים - בעיקר של יוצאי אירן, וידרשו מנתניהו להפסיק עם הפרובוקציות המילוליות נגד דברי הפיוס של הנשיא האירני.
וכמה מילים אחרונות לגבי צביעות השמאל הישראלי ו"כוחות השלום" שלו. כאשר בגזרה הפלשתינית עולה ניצוץ של סיכוי להידברות מדינית מיד אותם "אנשי שלום מקצועיים" משמאל - ובראשם הידוענית גב'
ציפי לבני ופליטי פליטיה, קמים מרבצם ומרעישים עולם (ואולי מעט בצדק...) אבל כאשר מדינה שלימה - באמצעות נשיאה, חוזרת בה ממהמורות נשיאה הקודם וקוראת לפירוזה הגרעיני תמורת שלום, ואף יוצאת נגד הכחשת השואה, הרי ש"מחנה השלום" כאילו נדם קולו.
איש אינו יוצא נגד נתניהו ומפלגת הימין שלו ומ"הפגנות שלום" הס מלהזכיר. מסתמא שגם כאן התשובה היא בתוכנו ה"תרבותי" וה"רוחני" השונה של המשטר באירן לעומת המדינה הפלשתינית שאותה הם היו חולמים לראות כ"מדינה חילונית ודמוקרטית". מכאן שאפשר ללמוד "קל וחומר" גם על השמאל הישראלי - שלום בעירבון חילוני בלבד.
