צבא לא-מוסרי בעליל

תיקי הייתה קשרית צעירה במפקדת חטיבה מרחבית (חטמ"ר) 275 בצפון התעלה. כמו כל אנשי החטיבה, הופתעה מפרוץ המלחמה, שהייתה צריכה לפרוץ בשש בערב, והתעקשה להתחיל, בלי שום סיבה הגיונית, דקות אחדות לפני השעה שתיים בצהריים. ביומיים הראשונים למלחמה נחרדה תיקי מזעקות אנשי המעוזים בקשר, שרעמו במערכת הקשר של חדר המלחמה (חמ"ל), והתעקשה להציק למפקדיה, שיטרחו לפנותם. מפקדיה הגיבו כאילו הייתה שקופה, עד שנמאס לתיקי. היא שידרה על דעת עצמה את הפקודה לפנות את המעוזים - קצת מאוחר מדי לגבי חלק גדול מאנשיהם. עד היום אין שום הסבר מתקבל על הדעת לטירוף המערכות, שהקים את המעוזים - כיוון שלא הייתה להם שום תכלית צבאית, אלא להתיש את עם ישראל בקרבנות ובממון. קל וחומר כשפרצה המלחמה: היו צריכים לפנות מיד את הספחת חסרת-התועלת. אלא שצבאנו יודע הכל יותר טוב, וכשבמאמצים רבים חברו טנקים למוצבים פקד מפקד בכיר להוריד מעליהם את כל הלוחמים הכשירים, ולהשאירם במעוזים. הטנקים נטשו את הלוחמים, שחלקם נהרגו במעוזים. וצבאנו יודע הרבה יותר טוב להקים קווים מיותרים בהון תועפות, שנעשק מאזרחי המדינה. שלושה קווים כאלה הוקמו בשנות שהותנו בלבנון - כתחליף לחשיבה, למקצועיות ולאחריות. בספר הלקחים של צבאנו (בהוצאת מחלקת תורת-לחימה במה"ד) נכתב אחרי המלחמה, שחטיבה 275 (החטיבה של תיקי, כזכור) הציעה לא להציב בנות בחמ"לים במלחמה. אכן, זה הלקח הראוי לצבא בלתי-מוסרי בעליל. התבוסה במלחמת יום הכיפורים חשפה את הציפוי הקלוש, שבו עטפו הממסד והחברה הישראלית את הצבא. כל אחד, שעשה שירות חובה ושירות מילואים, נתקל בצבא האמיתי, המתחבא מאחורי התדמית השיווקית. התבוסה והבריחה בעקבותיה - בכל שלבי המלחמה ובשתי החזיתות - קילפו את הציפוי הדק מעל התשתית המוסרית הבלתי-ראויה של צבאנו - ולא רק בהפקרת המעוזים בתעלה. אפשר להתחיל בעצם מן היסוד: עוד בימי המדינה-בדרך, בטרם ידעו והבינו, לא חקרו הצלחות, וטאטאו כישלונות אל מתחת לשטיח, כדי לא לפגוע במפקדים; והרי המפקדים היו "משלנו" (פוּן אוּנזערע - בלשון תורת הקרב). אחרי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936), החליט אליהו כהן (לימים - בן-חור), מפקד מחוז ירושלים ב"הגנה", למפות את כל הדרכים מהשפלה לירושלים, כדי שמחוז ירושלים יוכל לעקוף מצור, שיטילו הערבים על הכביש, העולה מלטרון לירושלים. כמעט כל ירושלמי בעל יוזמה הכיר דרך כזו, או שתיים. כשהחל המצור על ירושלים במלחמת הקוממיות, אף אחד לא ידע על המיפוי, ששכב במגירה כלשהי בארונות מפקדת ה"הגנה". בן-חור (שכבר היה אלוף) נאלץ להימלט מאימת דוד בן-גוריון, והסתתר בחטיבת "גבעתי". כך, צצו המיתוס, המצור על ירושלים בתש"ח, מחד-גיסא והמיתוס, גילוי "דרך בורמה", מאידך-גיסא. בין לבין ניצלו את הדרכים הללו מי שהיה להם דבר דחוף לסדר בשפלה. כוחותינו התעקשו על פריצת המצור, ונכשלו בו, עד שנסללה "דרך בורמה", והוכשרה לתנועה. עד היום מתיימרים כמה וכמה, שגילו אותה. אנשי לח"י, שתִספקו את בסיסיהם בעיר, ואנשי "הגנה" ופלמ"ח, שהיו צריכים להגיע לשפלה, השתמשו בדרכים הללו להנאתם. ובסוגיית תכנונים, שנעלמו מן הדעת, ראוי לציין, כי ראש מחלקת התכנון באג"ם ישב עם עוזריו בתחילת שנות החמישים, והגה בכיבוש החרמון. הם דנו בנושא, וכתבו תוכנית מעניינת, שעליה חתומים יובל נאמן, ראש המחלקה, וסגניו - מאיר פעיל (לימים - אל"ם) ומתי פלד (לימים - אלוף). בתיק נאמר, כי אי-אפשר להחזיק בחרמון אלא אם יכבשו את ג'בל רוס הסמוך לו. ביום האחרון למלחמת ששת הימים, בלחץ פרופ' יובל נאמן, עלתה "גולני" לחרמון, וכבשה אותו, כדי לשפר את יכולת המודיעין הישראלי. ג'בל רוס נשכח, ולא זכרו את התיק, שנעלם בארכיון אג"ם. במלחמת ההתשה התברר, שג'בל רוס (כיום - הר דב) מעיק על אחזקת החרמון, כפי שקבעו נאמן ועוזריו, ולבסוף אחרי כמה שנים והרבה קרבנות מיותרים כבשוהו כוחותינו.

חוליות חש-בז אגדה עירונית מספרת, שצבי זמיר, ראש "המוסד", קיבל ביום חמישי (יומיים לפני המלחמה) התרעה למלחמה ("כימיקלים") מד"ר מרוואן אשרף. אחר קשיים רבים, יצא זמיר בערב יום הכיפורים לפוגשו בלונדון, ובקשיים עוד יותר רבים העביר ארצה לפנות בוקר את ההודעה על פרוץ המלחמה. לא ברור למי העביר את הידיעה - לתא"ל ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, או לפרדי, ראש לשכתו, שנותר בארץ - ואין זה חשוב. החשוב הוא, שמישהו מחכמי חלם המקומיים החליט, שהמלחמה תפרוץ בשש בערב במוצאי יום הכיפורים - דבר, שזמיר לא שיגר בהודעתו. כלומר, שדד בזדונו ארבע שעות הכנה מהכוחות, שעמדו לחטוף את המהלומה. צבאנו האמיץ והמהולל לא חקר את התקלה, ועבר לסדר היום. "אם לא תשלימו ציוד, לא נוכל לזווד את הכלים", אמר קצין כשהתגייסנו לפנות ערב ביום הכיפורים. בימ"ח שלנו, שעבר למקום חדש במבואות המזרחיים של חיפה, שררה בוקה ומבולקה. הזחל"מים היו עירומים, והתרמילים ריקים מציוד אישי. למרות שכבר פרצה המלחמה, התעקשו אפסנאים בשירות חובה ובקבע להחתים אותנו על נשק ועל ציוד אישי, שהפריעו, ולא היה לנו מקום להניחם. אצנו אל הסככות, כדי להכין את הרכב לתנועה. מש"ק רב-תבונה ארגן מיד חוליות, שזיוודו את הזחל"מים במה שהיה, וחוליות אחרות ("חוליות חש-בז", קראנו להן) השיגו ציוד, נשק, מכשירי-קשר, ציוד קשר וסוללות. אפילו נתיכים להגן על מכשירי-הקשר מפני פריצות מתח לא היו במקום שהיו אמורים להיות. כידוע, פרצה החטיבה את מנעולי תחנת הדלק בצמח, כדי שתוכל להגיע ללחימה. אנחנו, אנשי החרמ"ש, נשלחנו למלחמה עם שלושים כדורים כל אחד. "כבר תשלימו תחמושת למעלה", אמר אחד מקציני האפסנאות. מזל שהיו לנו די תחמושת למקלעים ורימונים. מישהו קיבל הרבה שכר, כדי להכין יסודית את המהומה. אחרי המלחמה, ממש ערב שחרורנו בתום חצי שנה, עסקנו בארגון הימ"ח (שעבר שוב - למחנה כורדני ליד הקריות). כמה חודשים אחר כך, כשנקראנו לשמ"פ, גילינו, שמישהו כבר חיבל בעבודתנו, ורוקן את הקיטבגים מציוד אישי.

שמונה באוקטובר האיום ברעש ובקול תרועה רמה, הודיע המטכ"ל, שבשמונה באוקטובר סוף-סוף ישברו כוחותינו את עצמות המצרים, כפי שהבטיח העומד בראשו. להתקפת-הנגד הישראלית בצוהרי שמונה באוקטובר יצאו שני גדודי טנקים - גדוד מילואים 19 של חיים עדיני וגדוד סדיר 198 של עמיר יפה - מאוגדת הפלדה 162 של אברהם אדן. תוך תנועה מוזרה אל היעד, כשכל האוגדה צופה בטלה מהצד, מצא את עצמו עדיני מוביל את התקפת גדודו היישר אל המצרים, שנערכו היטב לקבל את פניו. הגדוד הוכה קשות, ונסוג. אחר-הצהריים באותה הבלחה של טמטום שיגרה האוגדה את גדוד טנקים 113 של אסף יגורי אל זרועות המצרים באותה המתכונת. את המונח התקפת-נגד פיקודית פירשו גאוני צבאנו המהולל כהקרבה מיותרת של שני גדודי טנקים זה אחר זה. לעדיני וליגורי, שנשלחו לקרב ללא סיוע אווירי, ללא סיוע ארטילרי וללא חיפוי של שאר יחידות האוגדה, לא היה כל סיכוי מול המצרים, שלמדו את תורת המלחמה בטנקים - בעוד שאצלנו סברו, שתפקיד המצרים לנוס כשטנק ישראלי נשלח להסתער עליהם בלי שום-שכל.

לא חילץ ולא פינה מי שעוד לא היה לו סיכוי הם חיילי גדוד הצנחנים 890, שמפקדיהם הובילו אותם בטיפשות מדהימה אל גיא ההריגה ב"טרטור" 42. כחמישים מחיילי הגדוד נהרגו באחד המחדלים הגדולים בתולדות חטיבת הצנחנים - בעיקר, כיוון שפצועים רבים הופקרו לדמֵם למוות מול פני האויב. גדוד 890 לא חילץ את עצמו ולא את פצועיו. יתר על כן, למחרת הקרב - מבלי שהייתה לו משימה מבצעית מוגדרת - יצא הגדוד לעבר הגדה המערבית של התעלה, והפקיר ב"טרטור" 42 את גופות חבריו, שנהרגו. חיילי פלוגת מילואי החרמ"ש ס' מגדוד מילואי השריון 410 נכנסו לאתר הקרב, ופינו ממנו את הרוגי גדוד 890 ואת הרוגי גדוד טנקים 100, וחילצו מבין ההרוגים קצין בגדוד 100, שנפל מנגמ"שו, והתחבא בין ההרוגים. עד היום לא נחקר הקרב ב"חווה הסינית", ש"טרטור" 42 נמצאת בשוליו. כך, צבאנו הכושל והמסואב עיטר עשרות בעיטורים ובצל"שים, ובעיקר - אִפשר ליצחק מרדכי, מג"ד 890, להפוך את הקרב הכושל, שבו הרג את חייליו במנהיגותו ובמקצועיותו הכושלות, לסיפור גבורה, שהזניק את הקריירה שלו כמעט עד כס ראש הממשלה. מקרב הכישלון ב"טרטור" 42 יצאו לבסוף שני רמטכ"לים, ארבעה אלופים והרבה קצינים בכירים, שכולם חברו לקשר השתיקה ולבידוי הראיות אודותיו. כשעמיתיי ואני - חברי "הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה" - התחלנו לפרסם את מסקנות מחקרנו על הקרב ב"חווה הסינית", הזדרזו מפקדת קצין חינוך ראשי ומפקדת חטיבת הצנחנים 35 לפרסם את בדיות מרדכי על הקרב ב"טרטור" 42. כיוון שהמדובר בצבא ערכי, שהאמת כביכול נֵס לרגליו - שיבש עורך עיתון "במחנה" את תגובתי, ועָקר ממנה כל ביקורת על המג"ד הכושל, בגיבוי קצין חינוך ראשי, שלא טרח לענות על מכתב תלונתי עד עצם היום הזה. ביולי 2004 התחייב ד"ר שאול שי, ראש מחלקת היסטוריה בצבא, לחקור את מערכת הצליחה, שהקרב ב"טרטור" 42 היה פרט שולי בה (בניגוד ליומרות מרדכי). לפני כמה שנים הוגשה טיוטא מספר שבע לעיון גורמים שונים. שנתיים לפני כן, הבטיח בכתב פרופ' אלון קדיש, ראש המחלקה להיסטוריה כיום, שעותק של הטיוטא יוגש גם לעיון עמיתיי ב"פורום" ולהערותיהם. כמובן, בצבאנו מלה אינה מלה והבטחות נכתבות על גושי קרח. לא קיבלנו עותק לעיון, ופרסום המחקר הושעה בינתיים, למיטב ידיעתי. כלומר, ארבעים שנה אחרי הקרב אין גרסה רשמית של מה שאירע שם. אם כך, על סמך מה הוענקו צל"שים ועיטורים?! ואם מדברים על שליחת חיילים ויחידות לקרבות מיותרים וחסרי-סיכוי - נזכיר את הקרבות על "חמוטל", מתחם ארור בפאתיים המזרחיים של מתחם "מיסורי", שתפסה ארמיה 2 ממזרח לתעלה. ולידו מככבים הקרב של "גולני" על החרמון, הקרב של חטיבה 600 על "מיסורי", הקרב על העיר סואץ ואחרים. דנתי בשלושת הקרבות הללו במאמרי הקודם, שפירט את הכשלים ואת אי-הסבירות של החלטות המפקדים באירועים הללו.

מעילה באמון חוסר מקצועיות מפקדים הנה כשל מוסרי - כיוון שבמלחמת יום הכיפורים כל מפקדי החטיבות, מפקדי האוגדות והאלופים היו אנשי קבע, שקיבלו שכר נאות, כדי שיהיו מקצועיים. כלומר, יש כאן, למצער, גילויים של מעילה באמון. סוג אחר של מעילה באמון עולה מהעובדה, שרוב המפקדים בצבא לא דאגו למורשת הקרב של יחידותיהם. הכושים עשו את שלהם, ושיתחפפו! לכן, כמעט שאין יודעים על קרבות הגבורה בגולן - פרט לקרב על עמק הבכא ולקרב של "גולני" בחרמון. ואם מדברים על חוסר מקצועיות המפקדים - הרי בולטת אי-שליטתם בתורת הלחימה, שלנו ושל האויב, וזלזול מחפיר באויב בהכנות למלחמה. כך, לא התכוננו לאפשרות שניתקל בשפע של נשק נ"ט, שיאפס את יכולת השריון הישראלי. למרות שיכולת הפעולה של חיל האוויר הוגבלה מאוד על-ידי מערכים סמיכים של הגנה נ"מ (עד כדי הגדרת אזור התעלה כאמ"ט - אזור מוכה טילים), כבר בשלהי מלחמת ההתשה, לא שונתה תורת הלחימה, ולא בניין הכוח והיערכותו. למרות שבמלחמת ההתשה הפליאה הארטילריה המצרית את מכותיה בכוחותינו, לא הבינו המפקדים שעוצבות ללא ארטילריה אינן יכולות לפעול בשדה הקרב. כך, גם לגבי חי"ר ולגבי מודיעין קרבי. "נוסעים עד שנתקלים. אין צורך בסיור", אמר לי מפקד בכיר.

אי-הפקת לקחים ואיך ישלטו המפקדים בתורת הלחימה אם לא הוכשרו כהלכה, ולא הפנימו את הצורך ללמוד?! קצין קבע בצבאות אחרים - למשל, אמריקני, או רוסי - לומד שני-שישים ממהלך שירות, והוא בוגר אקדמיה צבאית ולא קורס עלוב במה שמתיימר להיות בית-הספר לקצינים. צבא הנו הרבה עבודה גופנית, אך המון מאמץ אינטלקטואלי, כיוון שהמדובר במקצוע רב-תחומי מגוון ביותר. את רוב זמנו של הצוער בבה"ד 1 משחיתים על שיחות בטלות על ערכים, ולא על היסטוריה צבאית, על טכנולוגיה צבאית, על תורות לחימה, על ניהול ועל תחזוקה. פחות מאשר בקורס מש"קים בצבא מערב-אירופאי. לפיכך, פעם קורס הקצינים האמיתי היה פו"ם-ברק; וכעת הנו המכללה לפיקוד טקטי (מלט"ק), ורמת קורס הקצינים בבה"ד 1 כעת הונחתה עוד יותר, כדי שיוכל לכלול (מטעמים פוליטיים גרידא) גם צוערות. בחיל האוויר שולחים את לוחמי האוויר לאחר קורס טיס לבית-הספר ללוחמה אווירית; ובחיל הים מתאמנים החובלים בלי-סוף במתקן לאימון טקטי. לכן, נוצרה פער עצום בין רמת הקצונה ה"ירוקה" לבין רמת הקצונה ה"כחולה" והקצונה ה"לבנה". והפער ניבט מכל ניסיון לפעולה משולבת בין-זרועית. חלק מיתרונו הגדול של חיל האוויר הנו בתחקיריו ובהפקת לקחים ממבצעיו. ויש לזכור - המדובר במערכת אנושית, שצריכה להתגבר על מגבלות אנושיות: שום אדם ושום מערכת אינם מעוניינים לחשוף את טעויותיהם. זה נעשה באמצעות "תרבות ארגונית". ביטול התרבות הארגונית, שהנחילו לחיל הים בשנות השישים ובשנות השבעים, הביא לכישלונו הנורא, שכמעט עלה בהטבעת אח"י "חנית" במלחמת לבנון השנייה. בתום מלחמת יום הכיפורים החליטו מוטה גור, הרמטכ"ל, ושלמה גזית, ראש אמ"ן, שאין צורך לחקור את אירועי המלחמה. המחלקה להיסטוריה במטכ"ל פוזרה, והוחזרה לגודל שולי, שלא יזיק לבלי עניין, והרמטכ"ל קבע שרירותית את לקחי המלחמה. כתוצאה מכך בוזבז הון תועפות בהתעצמות חסרת בקרה ובבניית עוצבות, שלא היה לעם ישראל די אנשים לאיישן. זה קורה כשלצבא יש מדינה, והוא מתעמר בה. הצבא אימן בשנות השבעים את עוצבותיו בקדחתנות, לפי תורת לחימה כושלת, שכבר נכשלה חלקית בשנות השישים (עיינו בערכים תאופיק, נוקיב, סמוע וכיו"ב). בראשית 1978, ממש ערב פרישתו של גור, יצא לכישלונו במבצע "ליטני".

"סטאלג זיכרון" לשיאים מבישים של הפקרות הגיעו מפקדינו כשלחימת מעוז המזח בתעלה הגיעה לסיומה. מפקד האוגדה, אלוף הפיקוד ושר הביטחון התעלמו מחובתם הפיקודית, והשאירו את ההחלטה בידיו של מפקד המעוז, סג"ם בשירות חובה, שהִתעלה. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (אבות ב', ו'). כשם שלחמו בגבורה, כך הלכו לוחמי המזח לשבי בגבורה. כששבו השבויים ארצה - בשתי מנות, בהתאם להסכמים להפסקת-אש בשתי החזיתות - רעדה הארץ מהתרגשות. פדויי-השבי התקבלו בחום, באהבה ובזדון של המערכת הצבאית, שהעבירה אותם למתקני הבראה (בנתניה ובזיכרון-יעקב), כדי לטפל בהם, ובעיקר, כדי להתעמר בהם, ולחוקרם בשיטות שונות ובלתי-מקובלות, כדי לדעת מה מסרו לחוקריהם. בשילוב מדהים של רוע-לב ושל טיפשות רפואית חסרת כל אתיקה, חקרו את פדויי-השבי לא בעדינות מרובה. על כן, "סטאלג זיכרון", קראו למקום חלק מהפדויים מפקד חיל האוויר הוכיח שוב, כי החיל שלו זר, ורק לפעמים ידידותי, כמאמר החיילים. הוא הורה לאנשיו לא להפקיר ב"סטאלג זיכרון" את לוחמי האוויר שנשבו. בדיעבד, התברר, שצדק מאוד. השהות במתקנים הללו לא נועדה להיטיב עם פדויי-השבי. סוגיה אחרת קשורה לסא"ל (מיל.) אסף יגורי ע"ה. יגורי זכה לתואר המפוקפק, "השבוי הישראלי הבכיר", והואשם (כמובן, רק מאחורי גבו), כי שיתף פעולה עם שוביו, והפך לסוכן-השפעה של מצרים. לימים - יעלה בדרגה, אך ימצא שגם כח"כ פגעו המנוולים בסיווגו הביטחוני בגין אותה השמועה.

"פנינו אל השמש העולה" י', אשה יקרה, שאנחנו מתכתבים הרבה בדואר האלקטרוני, קבלה על שאיני מביט אל הכישלון הוודאי במלחמה הבאה. לדעתי, היא טועה. אין לי מושג איך מתכוננים למלחמה הבאה מבלי להכיר את כשלי העבר. גם י' מסכימה אתי, שלמי שאינו יודע את עברו, יש הווה מפוקפק ואין לו עתיד. אך איני עוסק בעבר, אלא בהווה. דיווחי שקר, התנהגות נלוזה והפקרת חיילים מאפיינים רבים ממפקדינו. הם ידיחו צוער, שרימה בניווט, אך ישקרו בריש גלי בכל דבר ועניין, שיקדם את ענייניהם. בשנים האחרונות אני מדווח בקנאה על הדחת מפקדים בכירים אמריקניים ואחרים בשל בעיות בהתנהגותם. נכון, יש להם הרבה יותר מפקדים, והם יכולים לוותר עליהם. אך מפקד שסרח, שיקר, או מעל בתפקידו, אסור להפקיר בידיו חיילים. "אתה מתכוון לאהוד ברק", אמר חבר, שקרא את טיוטתי. "גם". סימן-השאלה על פני חברי חִייב הסבר. "למשל, בני גנץ, הרמטכ"ל הנוכחי, שנמצא לא-מתאים בסיבוב הראשון... וראה את יואב גלנט ואת גבי אשכנזי, שאינם יחידים בדורם", אמרתי, "וברמה אחרת - הרב הראשי לצה"ל ועוד רבים מאלופי המטכ"ל הנוכחי". איני בטוח, שבצבא אחר היו משאירים את גנץ רגע בצבא לאור התנהגותו האישית, הסברתי. ומלבד זאת, קשור גנץ - כמו ברק - להפקרת השוטר מדחת יוסף למוות בקבר יוסף, אחד הכישלונות המוסריים המבישים ביותר של צבאנו. "לא יהיו לנו קצינים, אם נלך בדרכך", אמר חברי. "אין צורך בקצינים כאלה. בגללם אין לנו צבא, אלא כנופייה מבורדקת בירוק".