עורך דין שמייצג את עצמו

עו"ד שמייצג את עצמו בביהמ"ש, כפוף לכללי האתיקה המקצועית כאילו ייצג לקוח. כך קבע ביהמ"ש העליון בפרשת קובלר. התוצאה היא שחלה על עוה"ד חובת נימוס מוגברת ביחסיו עם הצד השני ובא-כוחו. הוא חייב לשמור על איפוק, אסור לו ליצור קשר עם הצד השני ללא הסכמת בא-כוחו, עליו להקשיב בנימוס ובאורח רוח לבא כוח הצד השני, כשהוא פונה אליו בדרישות שונות, למרות שבפנים הוא רותח, ועוד. מדובר בפסיקה בלתי צודקת בעליל. עו"ד הוא ככל אדם. כשהוא צד למשפט הוא לא יכול לתפקד כמו עו"ד רגיל. הוא מעורב רגשית ואף מזיק לעצמו. הוא נמצא בעמדת נחיתות מול הצד השני שמיוצג. ידועה האימרה האנגלית שעו"ד שמייצג את עצמו מייצג לקוח טיפש. אגב, השופט אור שכתב את פסק הדין, לא הקפיד עם עצמו באותה מידה. כשהיה מדובר בו אישית, כללי האתיקה נעלמו. התעשיין המנוח אלי הורוביץ ערער בזמנו על הרשעתו לביהמ"ש העליון. הערעור נדון לפני הרכב שכלל את השופט אור. המנוח שכר את שירותיו של עו"ד פנחס רובין שהיה ידידו הקרוב של אור, כדי שייצג אותו בערעור, והיה מי שחשש שהייצוג נעשה רק כדי להשפיע על התוצאה. העיתונאי יואב יצחק ביקש מאור לפסול עצמו. אור סירב וטען שאין חשש למשוא פנים. הוא טען את זה במישור העקרוני. לדעתו עורך דין שהוא חברו של השופט ומייצג את אחד הצדדים במשפט שנדון לפני השופט, לא יוצר חשש למשוא פנים אצל השופט. דברים אלה מופרכים והתאפשרו בזמנו רק בגלל פרצה בחוק. לימים תוקן חוק בתי המשפט, וכיום אסור לשופט לדון בתיק אם חברו מייצג את אחד הצדדים.