עבודה זרה ופגאניות יהודית

דומה כי ככל שנכנסים אנו עמוק יותר ויותר לתוככי המאה העשרים ואחת, כך חוזרת היהדות הממוסדת - ובעיקר אמורים הדברים בחצרות של חסידים ואף בחוגיהם של מתנגדי החסידות, שבראשם עומדים מנהיגים כריזמטיים - אל תקופות ראשית ימי היווסדה ואל מקורותיה - ימים בהם נלחמה היא מלחמה עזה במה שנקרא במקורותינו "עבודה זרה"; "עבודת אלילים" או "עבודת כוכבים ומזלות". הקיצור - כוונת מכלו הדברים הינו למה שקרוי בתרבות המערביות "פגאניות". כל דרדק מצוי שלמד בבית-ספר השייך לזרם החינוך הדתי או בחדר חרדי את ספר "בראשית" ואת המדרש ב"בראשית רבה" ידקלם, על-פה, את סיפורו של אבי ומייסד האומה, אברהם, ששבר - לפי המדרש - את הפסלים (או הצלמים בלשון המדרש) אותם עבד וסגד להם אביו, תרח. היהדות התייחסה ביחס של דחייה וזלזול לענייני העבודה הזרה או לענייני עבודת האלילים או לענייני עבודת כוכבים ומזלות, לפי נסיבות העניין, המהווים עניינים פגאניים לשמם. לכן, מפתיע הוא הדבר, כי דווקא במאה ה-21, חוזרת, עולה ופורחת תופעת הפאגניות ביהדות, תוך ייחוס כוחות מיסטיים, עד כדי כוחות משיחיים, לרבנים ולשאר כלי קודש, שהמייחד אותם הינו הכריזמה המרובה שבה נכונו הם, בצד עומק ידיעותיהם ביהדות. התופעה החלה להסתמן, עוד בתקופת חייו של רבה השביעי של תנועת חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, אשר בתקופת חוליו הוציא הוא מאה מרבני חב"ד קול קורא לאלוהים, בו הודיעו הם לו - לא פחות ולא יותר! - כי הם מורים לו שלא ליטול את נשמתו של הרבה המנוח. כל ניסיון אחר לתת פירוש לקול קורא תמוה וזר לרוח היהדות, לא יצלח, שכן הוא יצא מגדר של תפילה גרידא לאלוהים והפך למעין ציווי לאלוהים שלא ליטול את נשמתו של רבה השביעי של חב"ד, קודם לפטירתו לבית עולמו. עוד לפני כן, כשהגיע גל המשיחיות בתנועת חב"ד לשיאים של טירוף ממש, יכול היה כל בר-בי-רב, להיתקל בחסידי חב"ד כשהם מצוידים ב"ביפרים" שזכו לכינוי "ביפר משיח". מטרת ביפרים אלה הייתה לאפשר למי מהחסידים הנלהבים, להיות ערים לרגע שבו יוכרז הרבה המנוח כמשיח וכדי שלא יאבדו את המומנטום ההיסטורי, צוידו וגם/או ציידו הם את עצמם, בביפרים אלה. עכשיו, מתחיל גל הפאגניות דווקא אצל מי שאינם אמונים על תופעות משיחיות או על הדבקת תוויות אלוהיות למנהיגיהם והכוונה הינה לאנשי ש"ס. הרב עובדיה יוסף, מצוי במצב רפואי קריטי ורבים - ובכללם אני עצמי - מתפללים לבריאותו ולהחלמתו המהירה. יחד עם זאת, לא ניתן לעבור לסדר היום על התופעות הפאגניות המלוות את החשש לחייו של איש תורה עצום זה. נכון אמנם, כי חסידיו אינם מייחסים לו תכונות של משיח, דוגמת חסידי חב"ד, אבל יחד עם זאת, מצאנו עצמנו שומעים כי חלק מחסידי הרב עובדיה יוסף מוכנים <, כל זאת כדי להאריך את חייו של הרב עובדיה יוסף, על חשבון חייהם שלהם.

עד כה לא מצאנו ולא מצינו פגאניות בחוגיהם של החרדים, כאשר - למעשה ובפועל - החרדים היו החלוץ בראש המחנה שלחם בתופעת הפגאניות. עתה, דומה כי נתהפכו היוצרות והחרדים מאמצים לעצמם, פגאניות לשמה, מבית מדרשם של החסידים והמקרה של משיחיות הרבה השביעי של חב"ד, מנחם מנדל שניאורסון, זצ"ל יוכיח, כמאה עדים. עם כל הדאגה לבריאותו ולהחלמתו המהירה של הרב עובדיה יוסף, אין כל צידוק ללוות דאגה זו ביסודות פגאניים, הזרים לרוח היהדות.

היהדות אימצה אל תוך תוכה, במרוצת השנים, תופעות פגאניות, כאשר בכל אירוע שהייתה מעורבת בו תופעה פגאנית, נדחתה היא - על הסף - בידי מנהיגי הדור, באותה תקופה. לפני הכניסה לארץ כנען, התחברו בנות מואב אל עם ישראל בעצתו של בלעם בן לעור כדי לפגוע בכוחו הרוחני של עם ישראל ולהעביר אותו מהתרבות המונותיאיסטית לתרבות המואבית וכתוצאה מכך, נהרגו במגיפה 24,000 איש מישראל, עד שפנחס בן-אליעזר הורג את מי שהביאו לחטא הניאוף, זמרי וכוזבי, שעה שהם מצויים בתוכו ובעיצומו של אקט מיני.

היו מקרים נוספים, דוגמת אלה בתקופת השופטים שעם ישראל סטה מעבודת האלוהים ועבר לפולחן האשרות, הבעלים והעשתרות, שהיו קשורים לעניינים כלכליים, דוגמת פיריון, חקלאות וצמיחה. שלמה המלך שבנה את בית המקדש, לא בחל בהקמת במות לצורך קיום עבודה זרה והוא בנה במה לכמוש שיקוץ מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמולך שיקוץ בני עמון ולנשותיו הנוכריות שהיו מקטירות ומזבחות לאלוהיהן. כך היו דברים, עד שבא נכדו, אסא והסיר - באופן חלקי - את פולחני האלילים.

היהדות לא התביישה במקורותיה הפגאניים ולא התכחשה להם, אולם היא לחמה בהם מלחמת חורמה, כדי להכחידם ולהעבירם מן הארץ. בהגדה של פסח, אשר חלק מהטקסטים המופיעים בה, נלקטו, בין היתר, ממסכת פסחים, מוצאים סימן וזכר לכך. הטקסט המתחיל במשפט "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו...", הינו טקסט המבוסס על דברי רב מתוך מסכת פסחים ומתוכו למדים אנו שהעניין בעבודה זרה, נגוז וחלף לו.

יש הרואים בנוסח של ברכת לבנה, הנאמר מידי חודש בחודשו, כשבוע ימים לאחר תחילתו של החודש (למעט בחודש תשרי שבו אין מקדשים את הלבנה), משום נוסח פגאני, שכן מופיעים בו המשפטים: , כאשר האומר משפט זה, רוקד וקופץ, בצורה סמלית, אל כיוון הלבנה.

נוסח זה של ברכת לבנה, לא היה מקובל על רבי סעדיה גאון ולכן בסידורו של סעדיה גאון זצ"ל אין מופיע ואין נכלל הוא וכן אין מופיע נוסח זה בנוסחו של הרמב"ם זצ"ל, בספר משנה תורה, בו מתייחס הוא להלכות ברכות. הדבר נכון גם אף לגבי סידורי יהדות תימן, כאשר הרב יוסף קפאח מגדולי מפרשי הרמב"ם, מסביר - בפירושו למשנה תורה - כי רבי סעדיה גאון והרמב"ם הסתייגו מהפנייה הישירה אל הלבנה, שכן יש בה משום מראית עין של עבודה זרה.