היה פעם סרט מרתק בשם "התמימים והפראים". לעתים נדמה שגם בישראל אנו חיים שנים רבות בסרט שעשוי להיקרא בשם כזה, אבל סרט אשר משקף מציאות עגומה ומתמשכת של המשולש הון-תקשורת-שלטון.
הגורם הבולט ביותר בצד הפראי - ובצד השלטון - הוא
חיים רמון, מי שלמזלנו כבר נדחק מן השלטון אבל האדמה החרוכה שהשאיר עדיין פוגעת בנו. האיש, שהוצג על-ידי פרשן פוליטי בכיר כ"ילד הפלא" של הפוליטיקה הישראלית, השאיר טביעות אצבע מזיקות בכל אשר נגע בו: מערכת הבריאות, ההסתדרות, מערכת הבחירות של פרס ב-1996, גדר "הביטחון". בנושא אחרון זה השפעתו עלתה מיליארדים רבים למשלם המיסים הישראלי, וחמור מזה: פגעה בישראל הן צבאית והן מדינית.
האיש הוביל את המערכה המתוקשרת למען הקמתה של גדר "ביטחון", לא חלילה סביב המחבלים של ערפאת וממשיכי דרכו, אלא סביב הקורבנות, לא סביב מוקדי הפעילות של המחבלים אלא סביב קורבנותיהם. כך הוקמה גדר "ביטחון" ארוכה, יקרה ובזבזנית בצמידות ל"קו הירוק", במקום סביב ג'נין ומוקדי טרור אחרים. ביטחון אמיתי יותר, זול יותר, יעיל יותר, מהיר יותר היה מושג לו נבנתה הגדר סביב הצד התוקפן ולא סביב הצד המתגונן. אבל, מה שהוביל את האיש היה הרצון לסמן קו גבול עתידי בין מדינת ישראל לבין מדינת המחבלים המוצגת כתנאי ל"שלום". וייתכן גם שמה שהוביל את האיש היה הרצון להשתמש בגדר ה"ביטחון" כקרש קפיצה ללשכת ראש הממשלה.
חשוב להסתכל שוב ושוב על
עקומת קורבנות מלחמת אוסלו, שבימים אלה מציינים 13 שנים לפריצתה בספטמבר השחור 2000, שבע שנים בדיוק אחרי ספטמבר השחור 1993, שבו נחתם טקס הכניעה המשפיל על מדשאות הבית הלבן, והוצג כ"תהליך השלום", אם כי כצפוי מראש הוביל למלחמה הקשה. עקומת קורבנות מלחמת-אוסלו לא התחילה לרדת עם השלמת שלב זה או אחר בגדר "הביטחון", אלא רק כאשר מדינת ישראל עברה ממגננה להתקפה, כלומר במבצע "חומת מגן".
הגורם הבולט ביותר בצד התמים - ובצד התקשורת - הוא
דן מרגלית. מדובר בעיתונאי בכיר ומוערך, ובדרך כלל לא תמים, שהתגייס ועשה לילות כימים כדי לעשות נפשות לגדר "הביטחון". בעקבותיו שעט כל עדר התקשורת, רקד ופיזז סביב עגל הזהב של גדר "הביטחון", בבחינת "אלה אלוהיך, ישראל!". עד עצם היום הזה קשה להביע בתקשורת הישראלית העדרית דעה הפוכה מן הדעה הדוגלת בגדר "ביטחון" לאורך "הקו הירוק". קונספציה? עד עצם היום הזה קשה להביע בתקשורת הישראלית העדרית דעה הסותרת את שטיפת המוח בעניין "פתרון שתי המדינות" כאילו שלום ומדינה לאויב ממערב לירדן קשורים זה בזה, בשעה שהם דבר והיפוכו. עד עצם היום הזה קשה להביע בתקשורת הישראלית העדרית הצעה לבחון את קידומה של מדינה פלשתינית דווקא במקומה הטבעי, בעבר הירדן המזרחי. הפשרה הטריטוריאלית כבר נעשתה כאשר נחתם הסכם השלום עם ירדן.
הצלע השלישית של המשולש הון-תקשורת-שלטון היא כמובן הקבלנים המפיקים הון תועפות (על חשבון משלם המיסים, לתשומת לבם של אנשי המחאה "החברתית"-הפוליטית) מבניית הגדר הארוכה והבזבזנית. כנראה לא למדנו דבר מפרשת התעשרותם של קבלני קו בר-לב ערב מלחמת יום הכיפורים. קבלנים אלה נהנים כמובן להזיז את הגדר כל פעם שבג"ץ מחליט בעניין קטע כלשהו של הגדר, וכך תופחים כיסיהם עוד יותר.
לא הייתי נדרש לחזור לנושא זה אילולא מאמרו של דן מרגלית ב"ישראל היום" (27.9.13), שבו הוא עצמו חזר לנושא, כאילו לא קרה דבר. מרגלית קובע: "דם רב לא ניגר, נחסך". דן, הדם נחסך בעיקר בגלל מבצע "חומת מגן" ופעילות צה"ל ברחבי יהודה ושומרון, מה שלא יתאפשר אם חלילה ייכון "שלום". הדם היה נחסך, והרבה יותר בזול, אם הגדר הייתה נבנית סביב ג'נין למשל ולא בפאתי כפר סבא, ראש העין ומודיעין. אבל, תוצאתה המזיקה והמסוכנת ביותר של גדר "הביטחון" היא סימון גבול עתידי למדינת ישראל. על כן, ובניגוד לדעתו של מרגלית, עדיף לפרק את הגדר מאשר להשקיע בה עוד ועוד. דן, אתה חובב כדורגל. אתה יודע שבשיטת הבונקר אין סיכוי לנצח. שכחת?
בשולי דבריו מציע מרגלית לפתח לערביי יהודה ושומרון מקומות תעסוקה באזורי מגוריהם במקום בתוככי ישראל. ישראל רצינית יותר הייתה מציעה לפתח עבורם מקורות תעסוקה במדינה הפלשתינית העתידית והאמיתית, ממזרח לירדן, ואף הייתה משקיעה בעצמה בכך, וגם ממליצה ל"מדינות התורמות" לאבו מאזן להעביר את תרומותיהם ליצירת מקומות תעסוקה ממזרח לנהר. בניגוד לישראבלוף הקרוי "תהליך השלום", צעד כזה באמת עשוי לקדם שלום אזורי.