בפרשת יתרו מתואר כיצד מלמד יתרו את משה לדון את העם, ומשה מקבל את עצותיו הנבונות של חותנו.
בספר שמות פרק י"ח, פסוק י"ג כתוב: "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם, ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב". וזאת בטרם התערבותו של יתרו בדבר. יתרו ראה בכך עיוות הן כלפי משה שצריך לטרוח יתר על המידה ולשפוט את העם לבדו, והן מבחינת העם הבא להישפט, מחמת התור הארוך והטרדה המרובה הכרוכים בהליך השיפוטי. כיום מכנים זאת - עינוי דין.
אלא שמכאן לומד הרמב"ם כי בהקראת גמר הדין - המתדיינים יעמדו, ומפסוק אחר מסיק הרמב"ם כי העדים - תמיד מעידים בעמידה [ראה ספר דברים, י"ט, י"ז]: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכוהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם".
הרמב"ם קושר כל זאת למשפט צדק, ומתאר שוויון מוחלט בין הצדדים, בעמידתם או בישיבתם, באותו גובה - זה בצד זה, ולא אחד למעלה ואחד למטה. ועוד, באותם בגדים - ולא אחד מהודר ביחס לרעהו, ובנוסף, הדיבור אל הצדדים יהא באותה מידה של סבר פנים ובאותה סבלנות, וללא משוא פנים. כל זאת הוסבר ונפסק על-ידי הרמב"ם [משנה תורה, ספר שופטים, הלכות סנהדרין, פרק אחד ועשרים], ו
לוואי שהיו הדברים מתקיימים כך גם כיום.
עדות בישיבה
אך אליה וקוץ בה: עד בבית הדין, לעתים נדרש להעיד שעות ארוכות ללא הפסקה, ויש שהוא זקן או חולה, ויש שמצוקתו אינה ניכרת או שהוא לא מוכן כלל לגלותה כדי שלא להתבייש או כדי שלא להיחשב כדורש טובה לעצמו, וכשכך הדבר, הרי עדותו היא עינוי לגביו ולא זו כוונת הדברים. כך היה בעבר, וכך גם כיום בכל אותן מדינות בהן נוקטים בתי המשפט, בבתי דין מסוימים, לדרוש מהעדים להעיד בעמידה.
הרמב"ם מתייחס לבעיה זו ומאשר ישיבת העדים, על סמך נוהג שפשט בארץ. ואלה דבריו שם: "כבר נהגו כל בתי דיני ישראל מאחר הגמרא בכל הישיבות, שמושיבין בעלי דינין ומושיבין העדים, כדי לסלק המחלוקת, שאין בנו כוח להעמיד משפטי הדת על תלם". לאמור, הנוהג הפך לדין, מה גם שאין כל פסלות הלכתית בעדות הניתנת בישיבה.
היתרון שבעדות בישיבה הוא רב: העדים אינם צריכים לחשוף לא תשישות, לא חולי ולא כל בעיה שלא ראוי כי תיחשף, תימנע חדירה לא הכרחית לפרטיותו של העד מבחינת מצבו הפיזי, יימנע שיקול דעת השופט לאפשר לעד אשר נראה תשוש - לשבת, אף שרעהו הנראה רענן וחזק ממנו - ייתכן שמצבו יותר קשה, תסולק מחלוקת בעניין הכבוד שבית המשפט חולק (לכאורה) לעד מסוים או לצד מסוים, העדים בעדות ארוכה ומתישה יוכלו להיות יותר מרוכזים בתוכן ובאמיתות דבריהם, ו"דברי חכמים בנחת נשמעים".