עוז לתמורה בטרם פורענות

לפני שנים רבות כתב יצחק בן-אהרון את מאמרו המפורסם "עוז לתמורה בטרם פורענות", שבו קרא להתעוררות השמאל ולאיחודו. אחרי עשרות שנים שבהן הימין נמצא כביכול בשלטון, ראוי להבחין בין הימצאות בממשלה לבין הימצאות בשלטון. המציאות היא: "הימין" בממשלה, השמאל בשלטון. אני מבקש להזהיר מפני פורענויות גורליות. אני מתרה מפני שיחות "השלום" שבהן מיוצג הצד הערבי בלבד (מה ההבדל בין דברי ציפי לבני לדברי עמיתיה לשיחות? היא והם חותרים לאותו כיוון מסוכן; הם ביודעין, היא בלי להבין); בעקבות זאת, ואפילו כתוצאה מכך - אולי התפרצות מהדורה חדשה של מלחמת אוסלו (זו הקרויה בערבית "אינתיפאדה", כדי להסוות את הקשר בינה לבין הגורמים לה); כתוצאה מכך - תגובות ישראליות "הולמות" - בהבל פה בלבד, אך לא במציאות - כהתנחלות בשטח E1 ואכלוס בית המכפלה בחברון; או אז - גינויים חריפים לישראל באו"ם, באיחוד האירופי ובעולם כולו, מלווים בסנקציות כלכליות; ולבסוף - אני מזהיר מפני הפורענות הסופית: קץ למדינת היהודים והקמת מדינה ערבית על חורבותיה: חזון אחרית "השלום". השמאל ואנשיו השולטים בתקשורת, עושים לילות כימים כדי להלחיץ את ראש הממשלה ולדרבן אותו "לחצות את הרוביקון", "לעשות מעשה דה-גול", ושאר ביטויים שמשמעותם אחת: קידום הפצצה הפלשתינית למעמד מאיים יותר מזה של הפצצה האירנית. בזמן הגורלי הזה של המתן ומתן הקרוי בשפה האורווליאנית "שיחות שלום", וכשנודע שמעכשיו הן תיערכנה בקצב מואץ, איך זה שלא כל החרדים לגורלה של מדינת היהודים, מסתייגים פומבית מהמשך מצעד האיוולת? מדוע הרוב - דומם? נותרתי חסר תשובה (וזה לא קורה לי הרבה). כולנו זוכרים את ה"שיעור" הבוטה של אובמה בבנייני האומה: פוליטיקאי יזוז לכיוון מסוים רק אם יהיה עליו לחץ ציבורי לאותו כיוון. אז מה קורה לנו - מיואשים? עייפים? איפה כל הארגונים המבינים שאין מדובר בשלום? ואיפה שדולת ארץ ישראל בכנסת? מדוע הזירה מופקרת רק לשמעון פרס, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ, זהבה גלאון? אלה מופיעים כל הזמן בתקשורת "הממלכתית" ושאינה כזו. נתניהו נראה כמי שעלול לרצות אותם, בעוד הימין נאלם דום. ראשי הארגונים החוץ-פרלמנטריים אומרים שעדיין אין תחושה שהשיחות משמעותיות (איך חשים משהו משיחות חשאיות?); שאנחנו עדיין רחוקים מרגע האמת (וכשהוא יגיע, לא נאחר את הרכבת?); שבהעדר הלך רוח ציבורי קשה למחנה הלאומי לייצר את האנרגיה הנדרשת (שוכחים שהטבע לא סובל חלל ריק?); שהמחנה שומר את כוחותיו ומשאביו לרגעי הכרעה (מעדיפים לצפות, ולהפגין אחרי "הצלחת" השיחות?). אם יש לחץ רק משמאל - למישהו לא ברורה התוצאה?! יש הטוענים שהארגונים הדואגים למדינת ישאל ולא למדינה לאויב אינם יכולים להוציא אנשים לרחובות על סדר יום שאינו מעניין את הציבור. אבל, זה בדיוק תפקידנו. תפקידנו לנתק את הקשר השקרי בין שלום לבין מדינה פלשתינית ממערב לירדן. מדינה כזו היא הניגוד המוחלט לשלום אמת. החשד הוא שנתניהו רוצה להשקיט את השיח הציבורי בזמן שהשיחות של הציפורעה מתקיימות, וללא דחיפה פוליטית קשה לייצר סדר-יום ציבורי (אלא שהשמאל ממשיך בשטיפת המוח באמצעות התקשורת הנתונה לשליטתו הבלעדית, רק אנחנו שותקים); ושהעניין הציבורי הוא בסוריה ובאירן. התוצאה: לא רק הצנטריפוגות באירן ממשיכות, אלא גם שיחות הכניעה בניהולה של הציפורעה. ועד שיוכח אחרת, החשד הוא שהן מתקיימות בגיבויו של ראש הממשלה. רק לאחרונה צוין בקול ענות חלושה יום השנה ה-20 לטקס המשפיל על מדשאות הבית הלבן. בקרוב תתקיים הפגנת "השלום" השנתית במסגרת פסטיבל רבין ובהשתתפות שמעון פרס - הנשיא המפגין - בתמיכה כביכול במורשתו המדינית של רבין, האיש שנרצח כאשר החל לגלות סימני התפכחות והתחיל להבין לאיזו מלכודת הופל. חברים במחנה הציוני - עוז לתמורה בטרם פורענות!