אין לאום ישראלי

כשהייתי נער, בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, נקרעה המדינה בוויכוח המטופש בין ישראלי ליהודי. במקום לדון ביחסים הראויים בין דת למדינה, אימצו רבים בחברה הישראלית את התפיסה, כי יש להפריד את הדת מהמדינה - כאילו אפשרי הדבר ביהדות, והלכו עוד צעד יותר מדי, אל התוהו הכנעני. הכנענים הראשונים טיפחו קשר תרבותי לתרבות אבותינו, וניתקו את עצמם רק מן הגולה (שבה, לדאבונם, נוצר חלק חשוב מהתרבות היהודית). קל מאוד לזהות את ראשית התהליך, שהובילו אנשים כמו המשורר יונתן רטוש (שאחיו, פרופ' עוזי אורנן, היה בין העותרים כעת), הפסל יצחק דנציגר (יוצר הפסל "נמרוד") ואפילו אברהם מלניקוב (יוצר האריה השואג בתל-חי). אחר-כך ניתקה התנועה הכנענית, והחלה לרעות בשדות אחרים, שהובילו חלק מאנשיה להזדהות עם האויב. מאז הפכה הפרדת הדת מהמדינה לסיסמת הקרב של דמגוגים מסוגו של טומי לפיד ושל בנו היהיר, ששנאת היהדות מצטלצלת מכל משפטיהם - כיוון שזה כסף טוב שעובר לסוחר בשוק חוסר-הדעה והבוּרות הישראלי. חלקו מתבסס על אי-ידע מוחלט, שהנחילה בכוונת-מכוון מערכת החינוך לישראלי, כדי שלא יידע מי הוא ומאין הוא בא בכל תחום ולבטח בזהותו הרוחנית. לפיכך, רוב הישראלים מביטים בתנ"ך, ב"סידור", במחזורי התפילה, באגדה ובתלמוד כמו תרנגולים בבני-אדם, וגם שליטתם בעברית מוגבלת מאוד (כפי שחזה אחד-העם במאמריו הקשים, "אמת מארץ-ישראל", לפני יותר מ-100 שנה) - כמו הכרתם את ההיסטוריה של עמנו ואפילו את תולדות המדינה. איני כנעני, למרות שאני רואה בבירור את קווי המתאר, המפרידים בינינו לבין יהודי העולם. הקווים הללו מתעצמים כתוצאה מתרבות שונה ומהוויה אחרת. כפי שאמר בזמנו ג'ורג ברנרד שו, "האנגלים והאמריקנים הם שני עמים, הנבדלים על-ידי שפה משותפת". פעם במבחני קבלה למוסד ממלכתי, אפילו הרתחתי מראיין, שביקש, שאגדיר את עצמי. "אני יהודי, שחי בישראל", עניתי, והלז פער את לועו, ובנימה קשה ומאיימת הוכיח אותי. מרבית מייסדי המדינה לא באו הינה כדי לייסד עוד בנטוסטאן לנימולים, שייאספו מכל רחבי העולם, אלא כדי להקים כאן מדינה יהודית. לדעתי, למדינת ישראל אין שום זכות קיום, אלא בהיותה מדינה יהודית (כלומר, מדינה בעלת אופי יהודי), והיא אינה עומדת בַתנאי הזה כשהנה רק מדינת היהודים. למרות שאיני חי לפי בג"ץ, ורואה בו פרשן לא-הוגן של חוקי המדינה, שמחתי לקרוא, שהחליט, כי אין לאום ישראלי. הפיקציה הישראלית נותרה אשליה של מי שמנסים לברוח מיהדותם - כלומר מזהותם, ובג"ץ הפתיעני כשלא תמך ברעיון העִוועים. השופט נעם סולברג דחה (כשהיה שופט בית המשפט המחוזי בירושלים) את העתירה באומרו, כי הנושא אינו שפיט - החלטה נבונה מאין כמותה. בית המשפט העליון קבע, כצפוי, בערעור על קביעתו, שהנושא שפיט. השופט עוזי פוגלמן סקר בפסק-דינו את גלגולי שאלת הלאום במשפט ובחברה בישראל. שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון, קבע בהלכת טמרין בתחילת שנות ה-70, כי לא הוכח קיומו של לאום ישראלי. פוגלמן הוסיף, "המקום הטבעי לדיונים הללו אינו בין כותלי בית המשפט, אלא בזירות אחרות של השיח הציבורי ו[של] הכתיבה האקדמית...".

לקראת חגיגות העשוּרא של השמאל הישראלי, הבאות עלינו לרעה די-בקרוב - ראוי לשים לב לפסד-הדין בעניינו של ישראל שירן. באווירת הטרור, שהנהיגו כאן לאחר רצח רבין, כל מי שסירב להשתתף בפסטיוול הנואל של אספסוף הנרות - נענש. שירן לא נענש כמו מרגלית הר-שפי, שבשב"כ בדו נגדה אשמה, ושהורשעה בה על לא-עוול בכפה, וישבה במאסר, וזה חיסל את אפשרויותיה להיות עורכת-דין - רק בגלל שסירבה לקום לזכר קדוש השמאל. משירן נשללה הזכות לתעסוקה. הוא היה מורה, ובשנת 2000 פרסם מאמר נגד הוראת מורשת רבין. מאמרו פגע, כצפוי, בנימי נפשם של קלגסי השמאל, שדואגים לשטוף את מוחות התלמידים בזוהמתם הפוליטית. בעקבות פרסום המאמר ניסה משרד החינוך למנוע את העסקתו כמורה. קוריאה הצפונית זה כאן, ויש לה עוד הרבה ללמוד מאיתנו. השופט אריה רומנוב מבית המשפט המחוזי בירושלים פסק, שמשרד החינוך ישלם 330,000 שקלים לישראל שירן, לאחר שמנע את העסקתו מטעמים שאינם ענייניים. כמו בפרשיות אחרות, אני תמה למה השיתו את הקנס עלינו, אזרחי ישראל, ולא אישית על המנוולים, שהתעמרו בשירן; ואחר-כך התנקמו בו על שנקט בהליכים משפטיים נגד משרד החינוך. לנבזים יש שמות, ואפשר לחלט את רכושם, כדי שהכל יראו וייראו.

בהאנוי, בירת וייטנאם, הלך לעולמו בגיל 102 גנרל ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ, שהוביל את הניצחון הוויטנאמי על צרפת באמצע שנות ה-50 ואת הניצחון של ויטנאם הצפונית על ארה"ב בתחילת שנות ה-70. גִיאַפּ גויס במלחמת העולם השנייה הקים מחתרת נגד הכיבוש היפני בארצו, למרות שהיה חסר ניסיון צבאי. אחרי הניצחון על יפן, ניסתה צרפת לחדש את האימפריה שלה בהודו-סין, וגיאפ הוביל את אנשיו לניצחונם, ששיאו בתבוסת הצרפתים בקרב דיאן ביאן פו בשנת 1954. משנות ה-50 הנהיג את לחימת ויטנאם הצפונית נגד שכנתה הדרומית, שפעלה בסיוע אמריקני - עד לכיבוש הבירה סייגון מידי הכוחות האמריקניים. גנרל גיאפ הפעיל מאסות גדולות של לוחמים נגד הצרפתים ונגד האמריקנים, ומבקריו טענו, שלא חס על לוחמיו כדי להשיג ניצחון. בתחילת 1968 טעה בשיקוליו, והפעיל את הוויט-קונג במתקפה כוללת בכל ויטנאם הדרומית - מתקפת טֶט (ראש השנה הוויטנאמי). בימיה הראשונים השיגו אנשיו ניצחון מפתיע, והממו את האמריקנים. שהתאוששו לאחר כ-10 ימים, וחיסלו את הוויט-קונג, שאיבד כ-75 אלפי לוחמים. חבריי מספרים, שכל ויטנאם הדרומית הסריחה מגוויותיהם חודשים ארוכים. גיאפ פירק עוצבות של צבא ויטנאם הצפונית, ושלח את אנשיהן דרומה להתחזות כלוחמי ויט-קונג - עד שכבשו את סייגון. היו שלא הבינו. גיאפ לא היה רגיש לקרבנות, ולעומת זאת היה תאב-ניצחון - כמעט בכל מחיר. האנוי שילמה מחיר יקר מאוד, הכואב לה עד היום, אך הצליחה להסיג את האמריקנים, וכעבור כשנתיים לבטל את חלוקת ויטנאם, למרות התבוסה בטט.

את זה כמעט שלא תמצאו בעיתוני ישראל: נואף עתאמנה - עיתונאי ערבי, נשוי, בן 52, מכפר קרע - נשלח לשישה חודשי עבודות שירות על מעשה מגונה בקטינה בת 15, סחיטתה באיומים, הטרדתה ואיומים עליה. בית המשפט העליון דחה את ערעור המדינה על קולת העונש. לו היה יהודי, אני מניח, היה נשלח לתקופת מאסר ארוכה, והתקשורת שלנו הייתה מנפחת את האירוע (אלא אם היה חלק מהבראנז'ה). אבל נוואף עתאמנה הוא ערבי, שידוע סובל קשות מקיפוח ומאקיבוש; ולכן חסו עליו, והתקשורת טרחה להצניע את גזר-דינו המגוחך. ובנוסף, עתאמנה פעיל חשוב בארגוני השמאל. וזה, כמובן, אינו חשוב, כי לנו יש פלאפל ומשפט צדק במדינה.