עורכי דין נתונים לשיפוט משמעתי של לשכת עורכי הדין. ההליך המשמעתי מורכב מ-4 שלבים. נאשם שמורשע בביה"ד המשמעתי המחוזי זכאי לערער לביה"ד המשמעתי הארצי, ואם ערעורו נדחה זכאי לבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי בירושלים. על פסק הדין של המחוזי אין ערעור בזכות, אך הוא זכאי לבקש רשות ערעור מביהמ"ש העליון.
ביהמ"ש העליון קבע שזכות ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי תינתן במקרים "חריגים שבחריגים", מעין הלכת חניון חיפה מחמירה - כך קבע כב' השופט רובינשטיין בפרשת זחאלקה.
בבסיס ההלכה עומד הרעיון שלא תינתן רשות ערעור לערכאת רביעית, לאחר ש-3 ערכאות דנו בעניין.
הלכת חניון חיפה, קובעת שרשות ערעור לביהמ"ש העליון, לאחר שענין כבר נדון בערעור בביהמ"ש המחוזי, תינתן במקרים חריגים. הרשות תינתן רק אם הראה המבקש ענין ציבורי, בשמיעת הערעור, מעבר לעניין הפרטי שיש לו. לימים ההלכה רוככה ונקבע שגם כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור תינתן רשות ערעור.
בקשר לעורכי דין הפסיקה מחמירה עוד יותר ומפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין משתמע שרשות ערעור לא תינתן גם אם אם קיים חשש לעיוות דין.
עם כל הכבוד דעתי שונה. אין מקום להפלות לרעה עו"ד שהורשע בהליך משמעתי בהשוואה לנאשם אחר שענינו נדון מלכתחילה בבית המשפט רגיל.
הדבר הבולט בחוק לשכת עורכי הדין בכל הקשור לדין המשמעתי הוא ריבוי הערעורים בזכות. הנאשם זכאי לערער הן על פסק דינו של ביה"ד המחוזי והן על פסק דינו של ביה"ד הארצי. לדעתי הדבר מצביע על כוונה מסויימת.
חברי בתי הדין המשמעתיים אינם שופטים מקצועיים שכל תפקידם לשבת בדין. הם עורכי דין מהשורה. הם נבחרים על-ידי ועדה מיוחדת וממלאים תפקידם כנראה בהתנדבות אבל עדיין הם עורכי דין פעילים, וזאת גם דרישת החוק. לכן מכובדים ככל שיהיו הם לא שופטים מקצועיים, וספק גדול גם אם יש להם את התנאים להיות בלתי תלויים כנדרש משופט. מטעם זה הערעור על החלטותיהם הוא בזכות.
לכן גם אם מדובר באופן טכני על ערעור שלישי, הוא עדיין ערעור על החלטה שניתנה על-ידי שופטים לא מקצועיים.
יתר על כן, לא מתקבל על הדעת שאם יוכח שהערכאות הנמוכות גרמו עיוות דין לעו"ד והוא הורשע שלא בצדק, הוא לא יוכל לקבל רשות ערעור רק בגלל מספר הערכאות שעבר. לא המספר קובע אלא אם נעשה צדק.
לפיכך יש להצטער על הפסיקה המחמירה של ביהמ"ש העליון. מן הראוי שתינתן רשות ערעור גם כשיש חשש ממשי לעיוות דין.
