אברהם כבן שבעים ומשהו, מהלך ערירי בעיר המסחר - חרן. רחובותיה סואנים, שוקקים סחורות, בני אדם ובהמה. הרעש כמו מדגיש את בדידותו שלו ושל רעייתו שרה. אומנם לוט, בן אחיו, נמצא אתו והוא לו כבן, אבל אחרי הכל מדובר בחצי אחיין, שהוא כבר אדם בוגר ועצמאי.
"בן לו היה לי", חושב אברהם. "לו הייתי אימא", מייחלת שרה. אברהם ושרה מתפללים להמשך, לתקווה. האם ייענה הקב"ה למשאלתם?
אברהם ושרה בעלי כוחות רוחניים עצומים. לאברהם ישנן יכולות המאפשרות לו לשנות תפישות וגישות של בודדים. האם יוכל להשתמש בכשרונות ברוכים אלה כדי לשנות את פני החברה כולה?
גם לשרה יכולות רטוריות מובהקות. כשהיא מדברת, נשות חרן מרותקות, מביטות בה בעיניים דומעות. היא מסוגלת לחבר אותן לרבדים העמוקים ביותר באישיותן. היא מעוררת בהן רצונות טובים ואהבת חסד. אבל התוכניות שלה חובקות עולם. לה ולאברהם ישנו חזון להקים חברה שלמה, אומה, המושתתת על אידיאלים אלוקיים. בחרן יש להם מתנגדים. עומדים בפניהם חסמים בדמותו של שלטון לא אוהד, המציב בפניהם מכשולים. כיצד פורצים את הבועה של חרן? כיצד משתחררים מהאזיקים ויוצאים מהגבולות?
תחילתה של הפריצה בהוראתו של הקב"ה לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה: ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה". את הציווי "לך לך" פירש רש"י: "להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם. ואעשך לגוי גדול - לפי שהדרך גורמת לשלושה דברים: ממעטת פריה ורבייה, ממעטת את הממון וממעטת את השם. לכך הוזקק לשלוש הברכות הללו, שהבטיחו על הבנים, ועל הממון ועל השם".
הסברה אומרת שהברכות הללו, על בנים, פרנסה ושם, ניתנות רק למי שחפץ בהן. אברהם ושרה רצו בכל מאודם להיעשות לגוי גדול; הם חפצו לפרסם ברבים את הרעיונות שבהם האמינו ולהיות מקור ברכה לאנושות.
כיצד באות הברכות והנה שלוש הברכות הללו, שאמנם בסוף התקיימו בהם, באו לאברהם ולשרה מתוך קשיים ועינויים. ליצחק הם זוכים אחרי שנים רבות של עקרות. בדרך הם צריכים לחוות את פרשת ישמעאל והגר, קרע במשפחה ועוד קשיים לא מבוטלים. לשמו הטוב זוכה אברהם רק אחרי ניסיונות לא פשוטים. לוט מוציא למשפחתו שם רע בפרשת סדום ועמורה ולאחר מכן עם בנותיו. פרעה ואבימלך נוטלים את אשתו כגנבים. רוב הזמן אברהם נע ונד בארץ המובטחת כמי שאין לו חלק ונחלה. את שמו הטוב שרכש בחרן הוא איבד מזמן. רק בסוף ימיו הוא זוכה לכינוי "נשיא אלהים". לממון הוא זוכה רק כפיצוי על גניבת אשתו בידי פרעה, וכך הלאה.
נמצא שהקב"ה אינו אל הממלא ומגשים משאלות, ויהיו רצויות ככל שיהיו. הקב"ה מעניק הזדמנויות. אם האדם מנצל אותן, הוא זוכה בנעימות ובשלווה. אם הוא לא מנצל את ההזדמנות, יבואו ניסיונות ואתגרים שבאמצעותם הוא יוכל לנסות להשיג את הדבר. הקב"ה לא מעניק דגים אלא חכות. מבחינה זו האדם אינו בובת מריונטה, אלא שותף לקב"ה במעשה שמיים וארץ.
אברהם יזכה להיות גוי גדול רק אם יטוש את המקום המוכר והנוח בחרן וילך אל ארץ שוממה שהחיים הרוחניים בה מדולדלים. לפי גישה זו, הברכות שניתנו לאברהם לא היו פיצוי על ההגירה מארץ לארץ, אלא עצם האתגר, הקושי והניסיון שבאמצעותם הוא יזכה לברכות. הניסיון הוא הפלטפורמה לזכייה בברכה.
המפעל המתחרה הדבר דומה למפעל שבמקביל אליו נפתח מפעל מתחרה. אם בעלי המפעל יראו בכך מקור להתמודדות, שיפור האיכות ותחרות מועילה, הרי שהעניין יהפוך לברכה. התחרות תכריח את בעלי המפעלים לגלות יצירתיות וחדשנות, ואלו יפתחו אפיקים ושווקים חדשים. מאידך-גיסא, אם בעלי המפעל ישקיעו את עצמם במערכה משפטית ותביעות תוך עיסוק אובססיבי ברמתם המוסרית של המתחרים, הרי שהרחמים העצמיים עלולים להפוך את ההזדמנות לאסון. אפשר לקבל את ההזדמנות (הלא-פשוטה) כברכה, ובאותה מידה אפשר להילחם כנגדה ולכרות את הענף עליו אנו יושבים.
ההתמודדות של אברהם על שמו, ממונו וירושת הארץ, הם כשועלים קטנים המחבלים בכרמו. אולם דווקא שועלים אלה, הם המעניקים לאברהם את ההשראה ליצירה רוחנית ולהקמת התשתית לעם ישראל. אם נדע להתייחס לשינויים, קשיים ואתגרים כמקור לברכה במקום לאכזבה ותחושת כישלון, הרי שההשגחה השמיימית תהפוך את העניין להזדמנות של ממש. כל זה תלוי ביכולתנו לראות בדברים מקור לשיפור, התעלות ולשפע של ברכה והצלחה. "והיה ברכה".
