עם פטירת הרב עובדיה יוסף נחתם כנראה פרק היסטורי ארוך בתולדות עמנו, תקופת הפוסקים היחידים (בדומה לתקופת התנאים או הגאונים וכו'). הרב יוסף היה האחרון שיכול לשאת על כתפיו לבדו פסיקת הלכה במובנה העמוק - חיתוך נחרץ של סוגיות הרות גורל וקביעה החלטית של הדין. התרת אלף עגונות (התמודדות עם גבולות החיים והמוות, גבולות הקשרים המשפחתיים), הכשרת עדה לבוא בקהל ישראל (גבולות העם) ועוד - הן עניין רק למי שההלכה משמשת אצלו את החיים ולא להפך, מי שכתפיו התורניות כה רחבות, שהן מסוגלות לשאת על גבן את המשא עתיק הימים של עמנו כפי ביטויו בהלכה, שהיא "תת-ההכרה של היהדות" כהגדרתו של אדם ברוך. בניגוד למראית העין של בלעדיות סקטוריאלית שפוליטיקאים מסוימים הקנו להלוויה, זאת הייתה לוויה ממלכתית ספונטנית. ממלכתיותה הוקנתה לה מכוח מאות האלפים מכל הגוונים, העדות והזרמים שהגיעו ללוויה, והמיליונים שצפו והתעניינו בה. כך עושה האומה לגדוליה; במיוחד למי שגדולתו הייתה מסורתית, כלומר נטועה במסורת ההיסטורית והתרבותית היהודית של המושג "גדול". התקשורת מטבעה נכנעה לקישור המיידי של הרב יוסף כמנהיג פוליטי. חלק מהפרשנים אף העמיד את מפעלו התורני העצום על פסיקה אחת בעלת הקשרים פוליטיים. אבל ממרחק הזמן ההיסטורי שס לא תיזכר, לעומת דמותו של הרב עובדיה יוסף שתתנשא הרבה מעבר לפטפוטי השדרנים ולהג עמי הארצות (גם אם הם מפורסמים), המרגישים מאוימים מהפיכתו לסמל לאומי של מי שהם רואים כמנהיג דתי בלבד. במבחן הדורות יישכח לרב יוסף החלק הפוליטי ויישאר הרוב: היותו החוליה המרכזית בשלשלת ההלכה היהודית במאה ה-20 וכנראה במאות הקודמות עד לרב יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך במאה ה-16. עבור כולנו - גם אלה שאינם אמונים על ההלכה - מדובר בחלק עמוק וחיוני בזהותנו המורכבת מהמסורת התרבותית, האתוסים, ההגות ובמיוחד אורח החיים, ההתנהגות והמשפט שהעברנו מדור לדור ושבמידה רבה גיבשו אותנו לעם. אלה חיברו והיפרו אותנו במעלה הדורות בגיא צלמוות של עמים ולאומים, בהיותנו מפוזרים בארבעת קצוות תבל. גם בעוד 500 שנה ייזכר הרב עובדיה יוסף כמי שברגע ארוך בהיסטוריה היהודית - יותר משני דורות - שימש הצינור שדרכו הועברה התורה שבעל-פה לדורות הבאים.