דומה שתנועת התשובה עברה כברת דרך ארוכה, מאז שהגירושים על-רקע חזרה בתשובה של אחד מבני-הזוג - בדומה לניתוק המקצועי - הפכו לריטואל קבוע, ועד ימינו, שהחזרה למקורות אינה מביאה איתה עוד לשינוי דרסטי בסטטוס המשפחתי והמקצועי.
נראה לי כי הסיבה לשינוי היא לא רק היקף התופעה המבורכת של השיבה למצוות, שחִייב שינוי חשיבה וגישה מערכתיים בנושא בקרב הרבנים, אלא לא פחות התפתחות הפסיכולוגיה (ובמיוחד בתחום האימון האישי) שהפכה לפופולרית, ועמדה, כמו בתחומי חיים רבים אחרים, גם בשירות זה כמו בתחום שלום בית בכלל.
נכון, כפי שגם נאמר על-ידי המומחים, לא מומלץ מראש לבחור בבני-זוג בעלי פער דתי, בחירה העלולה להיות מתכון לסכסוכים בחיי הנישואים ושיש לה השלכות מורכבות גם על חינוך הילדים. אומנם אי-אפשר להתעלם ממקרים, שבהם האהבה מנצחת גם פער זה, וח"כ הדתית, שולי מועלם, שבעלה המנוח היה חילוני, תוכיח.
אולם, לאחר מעשה, ראוי להתייחס גם ליתרונות שבדבר: חינוך בני-הזוג לסבלנות ולסובלנות, על-רקע אורחות חייהם השונים, חשיבה עצמאית וקבלת השונה והאחר ממני. זהו גם, ללא ספק, מודל מצויין בחינוך הצאצאים. שניהם ביחד, וכל אחד לחוד, כבר אמרנו?