רבים משבחים את הרב עובדיה על גישתו המקלה ועל ההיתרים. על העיקרון שקבע, שגדול כוחו של ההיתר מכוחו של האיסור. ומאחר שכולם מספידים אותו כיום, שעה שלאור ההתפתחויות בשס לא בטוח שתהייה עוד הזדמנות בטוחה לעשות זאת בעתיד, אבוא גם אני ואוסיף עדותי על גודל וגדולת מעשיו. וזהו סיפור ואירוע מאותם ימים ראשונים של שס היו חברי כנסת עם פתיחות ישראלית חביבה, עם יראת שמים פרקטית, ועם לא מעט חדוות חיים וחוש הומור בריא.
נכנסתי באותם ימים לדירה חדשה, וח"כ יאיר לוי משס עימו ישבתי במזנון הכנסת שמע על כך ושאל אם יש לי בדלתי מזוזה. כמובן שלא הייתה לי כזו, ויאיר הציע שיביא לי אחת. טוב, אמרתי, אבל בתנאי שאתה תבוא ותקבע אותה בעצמך בנוכחות חבריך ובחברת תלמידי ישיבה שלכם שתביא איתך לאירוע.
הרעיון לעשות בביתי טכס קביעת מזוזה ספרדי, ועוד ברוב עם ואורחים, מצא חן בעיני שנינו. יאיר אהב את הרעיון שהוא יצליח לקבוע מזוזה בביתו של כופר ואני אהבתי את הרעיון שח"כים משס יבואו לבית שרוב שומרי המצוות האשכנזים בירושלים היו שמחים לשרוף. מאחר שדובר על טקס עם אורחים ומוזמנים משני הצדדים, כמקובל בכל שידוך, נוצרה בעיה, ולכן סיכמנו שאני אזמין גם קייטרינג כשר וכך יהיו לנו שני דלפקי כיבוד: אחד כשר בהשגחת בית יוסף עבור יאיר לוי וחבריו, והשני טעים ומזין, בהשגחת טבח צרפתי, לאורחיי שלי.
בין לבין פרץ התרגיל המסריח של
שמעון פרס, ממשלה נפלה , ממשלה הוקמה והטכס נדחה. משנרגעו הרוחות וחזרנו לרעיון, הודיעני ח"כ
יאיר פרץ כי הוא בחן את הנושא והגיע למסקנה שהוא אינו דמות תורנית חשובה מספיק בשביל לקבוע מזוזה בביתי, וכפיצוי גם על הדחיה הוא החליט להביא ולהעמיד בראש הפרויקט את כתר.
"כתר", כבוד תורתו, הינו תואר כבוד של ראש ישיבה, ובאותם ימים התואר הזה היה שמור בסיעת שס לרב יוסף עזרן, שהיה באמת ראש ישיבה, רב עיר ואפילו אב בית דין (בפריז), וזאת בניגוד לשאר הח"כים משס שחלקם היו אומנם חכמים, חלקם היו ודאי חכ"ים טובים, וחלקם היו אולי אפילו דתיים, אבל איש מהם לא היה תלמיד חכם אמיתי או רב של ממש, או ראש ישיבה.
הרב עזרן, איש חביב ביותר ולבבי, התחלחל מהרעיון: "שאני אשים מזוזה בביתו של אוכל השרצים ובועל הנידות הזה?" שאל את יאיר לוי בתמיהה. יאיר לא התבלבל והבהיר לו שיש בעיה: הוא יאיר, רוצה לבקר בביתי, אבל אין אצלי מזוזה, ולכן הוא נדר להביא את הרב עזרן לקבוע בביתי מזוזה, כי רק ככה אני אסכים לזה. ועכשיו, טען יאיר, אם כתר ימנע מלעשות זאת, הכיצד יוכל הוא, יאיר, להכנס לביתי?
הרב עזרן התבונן, התלבט, ואז ביקש 24 שעות כדי לשקול ולחזור עם תשובה. סיכמנו למחר לאותה שעה.
באגודת ישראל כבר התחילו לחשוד נפגשנו למחרת במזנון כמתוכנן, וכתר בא לשולחננו שמח וצוהל עם הבשורה בפיו: "אין שום קושי, יאיר, הבעיה נפתרה" הודיע. "ישבתי בלילה וחיפשתי בספרים עד שמצאתי בפוסקים כי מזוזה הינה 'מצוות הדר'. דהיינו: התקנת מזוזה בבית הינה חובה ומצווה שחלה על מי שדר (גר) בבית, ולא על אורחיו. מי שדר בבית צריך שתהיה לו מזוזה בפתח ביתו, אבל אם אין לו, הדבר אינו מונע מאחרים מלהכנס לבית או להתארח בו. זו לא בעיה שלהם, ומותר לכל יהודי להכנס לכל בית גם אם אין בו מזוזה. ולכן, יאיר, אין לך כל בעיה, ואתה יכול להכנס ולהתארח בביתו של פריצי ידידיך ככל שתחפוץ, גם בלי שאני אתקין לו מזוזה" סיכם עזרן בחיוך.
"טוב", אמרתי. "אז יוצא שבגללכם לא תהייה עכשיו לי מזוזה, ולכן שיהיה ברור שהעבירה שלי היא עליכם ועל ראשכם".
"הכיצד?" תמה עזרן.
"פשוט מאד", הבהרתי: "בימי התרגיל המסריח אני התחייבתי ליאיר לוי להמתין ולא לשים מזוזה בביתי עד שהוא יתפנה אישית לעשות זאת. אני כבול להתחייבותי. יאיר מצידו התחייב בפני, שאתה תקבע ותשים את המזוזה, וזו התחייבות ונדר של ממש. עכשיו בגלל שאתם לא עומדים בהתחייבותכם ואני לא מפר לעולם התחייבויות שלי, יוצא שלא תהייה אצלי מזוזה, ומכיוון שאני הדר בבית וחובת המצווה היא עלי - יוצא שאתם מונעים ממני את המצווה. אז שלפחות יהיה ברור שזה על מצפונכם", סיכמתי.
הרב עזרן נבוך. באמת לא נעים. לאחר מחשבה קם וביקש שניתן לו 24 שעות ונפגש שוב מחר, באותו שולחן במזנון הכנסת.
למחרת באתי והשולחן של שס חיכה לי. באגודת ישראל, אגב, הכריזו כבר כוננות נוכח תכיפות המפגשים החשודים הללו. הרב עזרן ויאיר ישבו בראש השולחן, ח"כ פנחסי הצטרף יחד עם מזכירי הסיעה, ובצד עמד בחור צעיר וצרור מפתחות בידו, והמתין.
"אודה על האמת", פתח כתר ואמר "שלא מצאתי פתרון לבעיה. פריצי נדר שיאיר ישים המזוזה בביתו. יאיר נדר שהוא יביא אותי. אבל אני מסרב לקבוע מזוזה בבית שאני לא רוצה אפילו לדמיין מה מתחולל מאחרי כתליו או מה מצוי במקרריו, ועכשיו פריצי טוען שבכך אנו מונעים ממנו את המצווה", סיכם, והמשיך: "ישבתי וחיפשתי כל הלילה בגמרא ובפוסקים ובספרי חכמים ולא מצאתי שום פתרון לסוגיה. לא יכולתי להרדם ונדדה שנתי עד שבלית ברירה צלצלתי באמצע הלילה למרן (עובדיה), שהוא חכם מכולנו, התנצלתי על ההפרעה והשעה ושטחתי בפניו את הבעיה. שוחחנו שעה ארוכה ושנינו לא מצאנו כל תקדים או מקרה שינחה אותנו. הדבר העיק עלינו עד שבסופו של דבר מרן הבטיח להרתם אישית לנושא ולמצוא פתרון, והנה הבוקר הוא אכן צלצל אלי וגם שלח לכאן את נהגו" המשיך עזרן, והצביע על הצעיר שעמד לידנו עם צרור המפתחות בידיו, "והוא יקח אותנו למרן שמחכה לנו עכשיו בביתו לעשות לנו כולנו התרת נדרים. לך יאיר, ולך פריצי, וכך כולכם תוכלו להיות פטורים ומשוחררים מכל נדריכם." סיים דבריו.
הרעיון להשתתף אישית בטכס וודו בשכונת הבוכרים קרץ לי מאד. ידעתי שזו הזדמנות של פעם בחיים. אנשים משלמים הון ונוסעים לשם כך לקאריבים ולקובה ולמעבה הג'ונגלים של אפריקה, ופה אני אוכל להשתתף אישית בטכס אוריינטאלי כזה, שיעשה ממש לכבודי, ועוד ע"י גדול הקוסמים ומתירי הנדרים של המזרח התיכון, שאפילו ממתין לי כעת במיוחד לצורך זה. וכבר קמתי ללכת עם הנהג ועם יאיר לוי, שעה שהרב עזרן הוסיף בחיוך ובשלווה תמימה ש"כמובן, פריצי, שלמרן אתה נכנס עם כיפה".
וזה גמר את הענין. אני בהחלט מוכן להשתתף בטקסי וודו, בסצנות גירוש מכשפות, בריקודי התרת נדרים ואפילו מוכן לדהור על סוס לעין דור באמצע הלילה כדי להעלות נשמות באוב. זה כן. אבל לחבוש כיפה לכבוד רב כלשהו, גם אם הוא מרן, זה לא. ובאותה שניה ידעתי שאני מפסיד כעת את אירוע חיי (או לפחות את האירוע היהודי השני בחשיבתו אחרי ברית המילה שלי), אבל לא הסכמתי לכיפה. ויתרתי וסירבתי לבוא. הנהג חזר לרבו, הרב חזר לתלמודו, ויאיר ואני המשכנו לשתות בירה במזנון.
אבל תמיד אזכור לטובה את מרן, שהיה מוכן להפסיק את לימודו באמצע היום, ולבטל תורה ולהקדיש לי מזמנו רק כדי להקל עלי ולשחרר אותי מכל נדרי ושבועותי. כי גדול כוחו של היתר מכוחו של איסור.
ועכשיו מרן איננו, וגם הרב עזרן נקרא עוד קודם לכן לישיבה של מעלה (שאני בטוח שאם יש כזו, הרי שכל תלמידיה מחייכים עימו בשיעוריו ואוהבים את רבם), וגם יאיר לוי נבלע ונשכח היכן שהוא ברחובות בני ברק, ורק אני נותרתי עם דלת חסרת מזוזה. אבל כמו שכתר פסק, אתם בהחלט יכולים לבקר. העוון הוא רק עלי.
