השמטה בטעות או שיטת עבודה

לכאורה, זוהי עלילה בנאלית למדיי החוזרת על עצמה מדי פעם, ורק "גיבוריה" משתנים: בספטמבר 2010 פרסמו בר זהר ומשעל את ספרם "המוסד - המבצעים הגדולים". ד"ר רונן ברגמן (סופר ופרשן בכיר בידיעות אחרונות) טען כי השניים עשו שימוש בחומרים פרי עטו והשמיטו את שמו מרשימת המקורות של הספר, תוך שהוא מגדיר את התנהגותם "כמעשה פלגיאט חמור ובוטה" (הפלגיאט במשמעותו הנפוצה הוא גנבה ספרותית). בר-זהר ומשעל טענו ששמו של ברגמן נשמט בטעות מרשימת המקורות ובהסכם פשרה עמו הוציאו מהדורה מתוקנת הכוללת את שמו ב"מקורות" ואף שילמו לו סכום כסף גדול כפיצוי; ברגמן, לדבריהם, הוסיף להכפיש את שמם בקרב מו"לים והוצאות ספרים בחו"ל ועל כך הגישו נגדו תביעת לשון הרע בסך מיליון שקלים. סיפור המעשה, כאמור, הנו בנאלי למדיי ורבים כמותו, לדאבון הלב, נפוצים במגוון תחומי היצירה; גם לא הייתי מתייחס אליו אלמלא חשתי על בשרי את אותו "עונג" מפוקפק של מחיקת שמי מרשימת המקורות בספר אחר של ד"ר מיכאל בר-זהר, "כעוף החול" (ביוגרפיה של שמעון פרס), חרף השימוש (לעתים הנלוז) שנעשה בקטעים מתוך ספרי "ביום סגריר", שראה אור בספטמבר 1968 ומהדורה שנייה מורחבת ("סואץ 56-מבט חדש") פורסמה ב-1986. שני הספרים ניתחו בהרחבה את הסיבות ואת ההשלכות של "מבצע סואץ" ב-1956 וחשפו לראשונה את דיוני ועידת "סוור", וילה סודית בעיירה "סוור", ששימשה בשעתה מקום מפגש לראשי ה"רז'יסטנס" (המחתרת הצרפתית שפעלה נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה). שום עיתונאי, מלבדי, לא הצליח עד אז לאתרה ושנים לאחר מכן, עדיין נותרה כתעלומה, כפי שיסופר להלן. באותה וילה מסתורית, גיבורי הדרמה של "מבצע סואץ" - השרים וראשי הצבא הצרפתיים, שנטלו חלק בתכנון ובביצוע - שבו ושחזרו לפניי את קורות המבצע וגילו פרטים חסויים, שלא פורסמו עד אז. באותה הזדמנות צילמתי את הווילה ואת השולחן שעליו נערך ונחתם ב-1956 ההסכם למבצע המשותף בין צרפת,בריטניה וישראל. היכרותי האישית הראשונה עם מיכאל בר-זהר הייתה בעקבות אותם צילומים. כשנתיים לאחר פרסום ספרי, "ביום סגריר", ב-1970, הוא פנה אלי בבקשה להשאיל לנציגי הטלוויזיה, Television Thames את סרטי הצילום של "הווילה בסוור" לשם הקרנתם במסגרת תוכנית טלוויזיונית THE DAY BEFORE yesTERDAY)), המוקדשת לאנתוני אידן (בתוארו החדש בבית הלורדים, "לורד אייבון"). תוך כדי המגעים עם נציגי Thames Television לא יכולתי שלא להעיר בתמיהה: "הצילומים שברשותי בוצעו במצלמת "בוקס" פשוטה - מדוע אינכם פונים לנציגיכם בצרפת לצלם את הווילה ברמה גבוהה יותר ?" והם השיבו בחיוך: "הבעיה היא, שחרף כל מאמצינו, לא הצלחנו לאתר את ה"ווילה בסוור"..." חודשים אחדים לפני הוצאתו לאור של הספר הביוגראפי על שמעון פרס, "כעוף החול", נועד עמי בר-זהר בביתי. באותה פגישה יזומה על ידו הצטיירו קווים, ולאו-דווקא חיוביים, לדמותו של פרס, כמנהיג וכאדם. נידונו פרטים על אישיותו, כפי שהכרנוהו מקרוב - אני, בראיונותיי האישיים עמו במסגרת כתיבתו של הספר "ביום סגריר" וכעורך המדיני בביטאונה דאז של רפ"י , ובר-זהר כחבר בכיר במפא"י, שליווה אותו לאורך מרבית דרכו הפוליטית. בסיומה של הפגישה ביקש וקיבל ממני מיכאל בר-זהר קלטת של ראיון מוקלט עם פרס ב"מלחמת ששת הימים", תוך שהוא מבטיח שלפרס לא תהא שום השפעה על כתיבת הספר, וזאת, בהיותו מודע לדברי הביקורת החמורים (שבחלקם הסכים עמי) שהשמעתי כלפיו.. פרס: "הייתי רוצה שהביוגרף של בן-גוריון יהיה גם הביוגרף שלי. ויהי אחר כל הדברים האלה... והספר "כעוף החול " (מאת מיכאל בר-זהר) יצא לאור העולם, ושמי נעדר מ"מפתח השמות". כשפניתי לבר-זהר בתמיהה לפשר ההשמטה, מלמל מה שמלמל בהתנצלות כשהוא מפנה אותי במתק שפתיים לפרק "ההערות": "בוודאי, שאתה מוזכר, הרי סייעת בידי רבות ואף הענקת לי קלטת ראיון עם פרס...", אמר. מתוך עיון ב"ההערות" גיליתי, שאכן, פה ושם, וכאילו בכורח, מצוין ספרי "ביום סגריר" כאסמכתא, אך בליווי הערה שקרית ועוקצנית, "הספר מבוסס ברובו על יומני שמעון פרס..." (הערה 68, פרק 10) ד"ר מיכאל בר-זהר, שקרא וגם קרא את ספרי בעיון, ידע וגם ידע, שעיקרו של הספר מבוסס על ראיונות אישיים עם כל האישים הצרפתיים שנטלו חלק בהכנה ובביצוע של "מבצע סואץ 56 " - ראש ממשלת צרפת דאז, אלסיד גי מולה, כריסטאן פינו, בורז'ס מונורי, קולונל לואי מאנז'ן, אבל תומא, גנרל מוריס שאל ואדמירל נומי (מרביתם אף שגרו לי מכתבי תודה, השמורים עמי) והראיונות המלאים עמם מופיעים בספריי "ביום סגריר" וב"סואץ 56-מבט חדש" - אם בחר להתעלם מכך, סיבותיו עמו... זאת ועוד: ברשימה הבביליוגרפית - "ספרים בעברית" של הספר "כעוף החול" מצוין רק ספר אחד שכתבתי על פרס: "ביום סגריר"; הספר השני והנרחב יותר, "סואץ 56 - מבט חדש" (הכולל, בין היתר, ראיון עם פרס, כראש ממשלה, בנושא "סואץ 56 ") אינו מוזכר כלל. בפרק "מאמרים ומחקרים, פרסומים וכתבי-עת" נעלמו, כלא היו, כל מאמריי על שמעון פרס, שראו אור בכתבי עת שונים, גם בתקופה האחרונה בשעתו לא ייחסתי חשיבות רבה לכל הפרשה או לתוכן הספר, "כעוף החול", שלא חידש דבר והתבסס ברובו על פרסומים קודמים, ששמעון פרס דאג, שמושכי עט שונים יחזרו עליהם פעם אחר פעם. כל הפנייה למיכאל בר-זהר, כפי שהוא מציינה בגילוי לב ב"הערות המחבר", נעשתה מסיבה אחת בלבד: "הייתי רוצה שהביוגרף של בן-גוריון יהיה גם הביוגרף שלי..." (שיגעון הגדלות של פרס להיכנס לנעליו של בן-גוריון הנו מגלומניה שאין לו עליה שליטה). כל הפרשה נשכחה ממני זה מכבר. ברם, כשקראתי על המחלוקת בין ברגמן לבר-זהר ומשעל לא יכולתי להימנע מהמסקנה, שהמקרה שלי איננו יוצא דופן אלא שיטת עבודה בהתנהגותו של בר-זהר, ומן הראוי שהדברים יחשפו.