כשחושבים על זה, חיים של שמירת תורה ומצוות מצטיירים לרוב כחוויה כבדה. צחוקם של אברהם ושרה לבשורת לידתו של יצחק מפי אלוקים, נעדרת מהחיים הדתיים שלנו כפי שאנו מכירים אותם. השניים שומעים את הבשורה על לידת בנם כאשר אברהם בן מאה ושרה בת תשעים. לא בדיוק גיל ללדת בו. אך מה יותר מוצק וממשי מההבטחה האלוקית?
זאת ועוד: הרי בפרשת השבוע שלנו, פרשת "וירא", אברהם גם עומד לעקוד את בנו יצחק מתוך נאמנות לקול האלוקי. לכאורה תרתי דסתרי. ובכל זאת, כשאברהם שומע את ההבטחה האלוקית, הוא צוחק בלבבו. כולו תימהון והשתוממות: "ויפול אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בליבו: הַלְבֶן מאה שנה ייוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?".
שרה מגיבה באותו האופן: "ותצחק שרה בקרבה לאמור: אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן?!". שניהם צוחקים, אך משום מה דווקא שרה מקבלת גערה אלוקית על צחוקה, שאם אתרגם את תוכנה של אותה גערה לשפתי הדלה היא אומרת, פחות או יותר: האם אין לך אמונה? האם נבצר מה' לבצע נס שכזה? שרה מגיבה בהכחשה. היא מכחישה את צחוקה הפנימי, אקט מעניין לכשעצמו, לאור העובדה שדבר לא נסתר מעיני האלוקים.
את הכחשתה של שרה תירץ ר' ישעיה הלוי (בן המאה ה-17) הטמון בטבריה. זוהי תשובה שאני אוהב מאוד, וכך הוא כותב בספרו:
"והנה ראתה שרה דברים סותרים לפי שִכלה. על כן צחקה". במילים אחרות: האמונה של שרה אינה מכחישה את חשיבתה הרציונאלית-הגיונית. היא שומרת על נקודת מבט אנושית, על ההיגיון, והיא משתמשת בהם. כאשר היא מגיעה למצב של סתירה בין האמונה לשכל, היא אינה מתכחשת לסתירה. אדרבה, היא מישירה מבט צלול, שמקבל ביטוי רגשי בדמות צחוקה הפנימי.
כמו להפסיק להיות אדם אני מרגיש שהצחוק הזה חסר לנו בחיינו האמוניים. האיש המאמין מרגיש לא פעם קרוע. עליו להכריע בין אמונה תמימה שאין בה שאלות, לכפירה שאין בה אמונה. "עד מתי אתה פוסח על שתי הסעיפים?", שואל
האדם את עצמו שוב ושוב. "נו, תחליט כבר! איך יכול להיות שבחייך האישיים אתה עושה כל העולה בדעתך, אך לפני עסקה חשובה אתה הולך לכותל או לקבל את ברכתו של הרב?! איך יכול להיות שאתה צם ביום הכיפורים, אבל מחלל שבתות? תחליט כבר: אתה דתי או חילוני? וגם, למה אתה מתעקש שילדיך יינשאו בחתונה של 'צהר', הרי אתם ממש לא אנשי הלכה?", ועוד על זו הדרך.
באופן אישי אני יהודי שמשתדל לחיות באופן עקבי את ההלכה. אין הדבר אומר שאני מתעלם מכך שישנם אנשים אחרים החיים בסתירות. אם אברהם ושרה חיים בסתירה, ואף צוחקים בקרבם אל מול הבטחה אלוקית מפורשת, רק משום שהיא סותרת את העקרונות הבסיסיים ביותר של הביולוגיה - אנו למדים מכאן שיש לגיטימציה לסתירות בחיינו. התביעה מהאדם להחליט, שקולה פעמים רבות לתביעה להפסיק להיות בן אדם!
אני פוגש יותר ויותר מאמינים שמפחדים מהשאלות. עצם קיומה של שאלה נתפש בעיניהם ככפירה בעיקר. אני גם מכיר כופרים שמפחדים מהאמונה, כשכל גילוי של אמונה בליבם, מאיים על שלמותם הנפשית ועל הבהירות השכלית שלהם. מבחינה זו, אני חושב שדווקא המסורתיות המזרחית, זו שנתפסה במשך שנים כשטחית ורדודה ("בשבת בבוקר הם בבית הכנסת ואחרי-הצהריים במכונית בדרך לים"), מייצגת מקום שיש לכבד אותו, ולו משום שהחברה הישראלית יכולה להתכנס סביבו.
אני מקנא בעדות המזרח אני כל כך מקנא בבתי הכנסת של עדות המזרח, בהם לכולם יש מקום של כבוד. בתי כנסת מהם כולם שואבים את זהותם, ללא התנשאות, מדרגים והגדרות סוציו-דתיות. המסורתיות הזו איננה רדודה (וכל זה למרות שאני מאמין שאסור לנסוע לים בשבת), ולו משום שהיא ביטוי לקונפליקט פנימי לא-פתור, לצד יכולתו של האדם להישיר מבט ולומר: "אני אומנם לא תמיד מסוגל להכריע, אבל אני גם לא מוכן לוותר על-אף אחד מהעולמות הסותרים בהם אני נמצא".
נדמה לי כי זהו השלב בו אנו נמצאים בבניית הזהות היהודית במדינת-ישראל. עברו חלפו להם הימים בהם איימו עלינו ב"חזרה בשאלה" או לחלופין ב"חזרה בתשובה" המוניים. הרצון הקיים כיום בשטח הוא למרחב רוחני-יהודי משותף, של אנשים בעלי עמדות שונות ואפילו הפוכות, המסוגלים להפוך את המסורת היהודית לנקודת חיבור. יש כאן יכולת לייצר בית כנסת אחד, שבו יש מהבאים המקבלים את השבת רק בשירה מרוממת של "לכה דודי", וישנם כאלה הבוחרים להישאר לכל התפילה מראשיתה ועד סופה. ועדיין כולם אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה.
