הפוסל - במומו פוסל לא השתתפתי בהלוויית הרב
עובדיה יוסף וגם לא באזכרה. כבר הרבה שנים, שאני מדיר את רגליי מכיכרות ומרחובות עמוסים בקהל. כשהייתי צעיר, דווקא אהבתי את הדוחק במצעדי צה"ל; וזה עבר לי - גם מפני שצעדתי בו פעם, ושנה אחר כך (תשכ"ז) סיקרתי את המצעד המפורסם בערב יום העצמאות באצטדיון האוניברסיטה העברית בירושלים.
השמאלנים בתקשורת ויפי-הנפש-רק-לדעתם - מיעוט דל-קולות, אך צווחני - מבזים את האבל בכל מיני הגיגים, שהעלו רוחות בטניהם. דווקא כנופייה זו, שהתכוננה אז במרץ לקראת חגיגות העשורא של פסטיוול קדושם, סיינט-בקבוק, היו צריכים לשתוק. אין דברים יותר נלעג בתולדות המדינה מאשר אספסוף הנרות והמאמצים להנציח את האדם ללא-מורשת, שהם מבזבזים עליהם מיליונים רבים של כסף ציבורי, שיכולות להיות לו מטרות אחרות, מועילות לציבור, אך נחמסו ממנו.
זו הייתה ההזדמנות לכל מיני דמגוגים אנטישמיים וגזעניים להשתלח ברב המת ובציבור מעריציו - אתגר קל מאוד למי שמגיעים בקושי לגובה תחתית עקביו.
שיתוף-פעולה האם סייעו אולפני הוליווד להיטלר ולגרמניה הנאצית בשנות השלושים?
שאלה זו עומדת במרכז ספרו של בן אֶרוואנד (Urwand), "שיתוף-פעולה: ההסכם של הוליווד עם היטלר" (הוצאת בלקנאפ).
ארוואנד טוען, כי הנאצים, שהכירו בערך התעמולתי של תעשיית הקולנוע, רצו להמשיך להקרין סרטים אמריקניים בבתי הקולנוע בגרמניה, אך לא רצו שיופקו סרטים אנטי-מלחמתיים, או שפוגעים בכבודה של גרמניה. הוליווד לא רצתה לוותר על נתח השוק הזה - בעיקר, עקב המשבר הכלכלי העולמי.
לאחר שהמון נאצי ביטל את הקרנת הסרט האנטי-מלחמתי, "במערב אין חדש" (1930), בגרמניה, הסכימו אולפני יוניברסל לעורכו מחדש, כדי שיתאם לרצונם של הגרמנים. בנוסף, שינתה הוליווד תסריטים, וריככה אותם, כדי שלא יכללו לעג לנאצים, או ביקורת עליהם. סרט, שלעג להיטלר ("The Mad Dog of Europe") לא הופק מעולם. כשאולפני וארנר לא צייתו, והפיקו את הסרט האנטי-מלחמתי, "Captured!" (בשנת 1933), הוחרמו סרטיהם בגרמניה.
כך, הוציאה הוליווד יהודים ושמות יהודיים מהסרטים. למשל, סרט ("The Prizefighter and the Lady") של MGM - על המתאגרף היהודי מאקס בר, שהופק בשנת 1933 - לא הוקרן בגרמניה. ברשימת המוחרמים היו לא רק יהודים אלא גם פעילים אנטי-פאשיסטיים. והצנזורה חלה גם על רשימת המִזכּים (קרדיטים) בסוף הסרטים.
אולפני פוֹקס המאה העשרים, MGM ופארמונט שיתפו פעולה עם הנאצים בשנת 1936, ומנעו הפקת סרטים אנטי-פאשיסטיים. כך, שינתה MGM את הסרט, "שלושה חברים" (1938), כדי שבברלין הנאצית לא יכעסו עליה.
רק בסוף 1939, לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, שפתחה את מלחמת העולם השנייה, חזרה הוליווד להפיק סרטים אנטי-נאציים - בעיקר, כיוון שהשוק באירופה החל להתייבש. ארצות-הברית עדיין לא הצטרפה למלחמה, וגרמניה הטילה חרם על הסרטים של האולפנים הסוררים. כך, לא הוקרנו בגרמניה יומני קולנוע של פארמונט.
ראוי לציין, כי מאז ומתמיד יש בארצות-הברית צנזורה עצמית של סרטים. הוליווד יצרה קוד אתי, המחייב את האולפנים בתחום צניעות, וגם החוק האמריקני משפיע על תוכן הסרטים. כך, שינויים בתסריטים אינם דבר חדש בהוליווד, וכדאי להשוות את ממצאי מחקרו של ארוואנד לסוגים אחרים של צנזורה, שנהגו בהוליווד. ספרו הנו רק ראשית מחקר בתחום הזה, ומאיר זווית מעניינת.
משובש העמדת
ניסו שחם לדין על מסיימת לכאורה פרשה מבישה. הפה המלוכלך והאלים ביקש לפרוש מהמשטרה - באיחור רב מדי ובדרגה גבוהה מדי.
ואני תמה מה משובש ב-דנ"א של המשטרה, שגידולי-פרא כאלה נמצאים בה, וטופחו וקודמו?!
שום ארגון, המכבד את עצמו, לא היו מותיר אותו בתפקיד אחרי שהוקלט מנבל את פיו ומסית את שוטריו לאלימות בלתי-חוקית - גם אם מועצת חכמי הבג"ץ התייחסה לעבירתו בקלות מפתיעה (מעניין למה?!), והתירה לקדמו בדרגה ובתפקיד.
זה אומנם כשֵר במדמנת ישראל, גבירותיי ורבותיי, אך זה מסריח מאוד.
מצב הרבה יותר מגוחך כמו אצלנו, רבים עובדים בממשל הפדרלי האמריקני - יש אומרים, רבים מדי. ועוד יותר מתפרנסים מתקציבים פדרליים בהיותם מועסקים ישירות, או באמצעות קבלנים של הממשל.
כמה מחבריי הטובים הנם עצמאיים, העובדים כיועצים לסוכנויות הממשל. בתחילת השנה שעברה הם כבר הרגישו את חרב הקיצוצים, וחלקם איבדו חוזים, שבוטלו באבחת-חרב. עתה הם במצב הרבה יותר מגוחך: אינם מפוטרים, אך גם אינם מקבלים כספים, כיוון שלממשל אין כספים. נקודה. התקציב לא עבר, ושנת הכספים החלה באחד באוקטובר בלי הסדר-ביניים; ובאמריקה כמו באמריקה, אין חוכמות - כולם הבייתה, אלא אם הם מועסקים בעניינים חיוניים, שהוסדרו מראש על-ידי הקונגרס.
סדר צריך להיות, ומְשילוּת אינה על-בערך.
