הרוסים על רבין

כמדי שנה פסטיבל רבין נפתח בחיפוש אחר האשם התורן בהירצחו. בעוד שעיתונים אחרים חזרו להזכיר כי היהודים צלבו את ישו, סליחה, המתנחלים והרבנים ירו בגבו של ראש הממשלה המנוח, העיתון לאנשים חושבים ביקש להיות מקורי יותר. ב-15 באוקטובר פרסם הארץ טור מאת דימיטרי שומסקי, יוצא ברה"מ המאשים את יוצאי ברה"מ בהברזה מאסיבית מאותו פסטיבל רבין השנתי. הסיבה אליבא דשומסקי, היא לאומנותו הקיצונית של סטאלין שמועברת לכל רוסי עם חלב אימו ומסרבת להתקלף מעורו הלבנבן בישראל הדמוקרטית. איני יודע בן כמה מר שומסקי והאם הספיק להיות חבר בתנועת הפיונרים, הלא היא תנועת הנוער הקומוניסטי שכל חבר בא ידע לדקלם על "סבא לנין" הרחום והטוב. אילו סבא צעיר זה לא היה מת בגיל 54 (יש אומרים, כתוצאה ממחלת העגבת), היה מצעיד את העולם כולו לעבר עתיד מזהיר יותר, כך לימדו את כולנו. כמו-כן, לא ידוע לי האם שמוסקי, היסטוריון בהשכלתו, מכיר את תולדות מלחמת העולם השנייה. בשנת 1939 נחתם הסכם אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה שבעקבותיו סטאלין החל נושם לרווחה ולהתעלם מכל דיווח מודיעיני שהתריע מפני פלישת הנאצים הממשמשת ובאה. תהליך השלום הסובייטי הסתיים חיש מהר ב-22 ביוני 1941, כאשר מטוסי הפיהרר הפציצו את קייב. תהליך השלום הישראלי עדיין מסרב לגווע.

חיסון נגד הערצת מנהיגים

בניגוד לשומסקי ושות', יוצאי ברית המועצות קיבלו חיסון נגד הערצת מנהיגים, אמונה עיוורת בססמאות וסגידה לרעיונות השמאל, אותו שמאל שאיתו נמנים סבא לנין וסבא רבין, לב טרוצקי ודב חנין, עיתונאי "פרבדה" ועמיתיהם בהארץ. ימים ספורים אחרי ההפיכה הבולשביקית אישרה הממשלה בראשות לנין מספר צווים, וביניהם צו האדמה. מי ביקש דיור בר השגה ולא קיבל? העובדים והאיכרים קיבלו היתר לבזוז את אדמותיהם של ה"טייקונים". אך חיש מהר התברר שלא הבעלים החדשים ישלטו באדמות אלה, כי אם המדינה הכל-יכולה. הוקמו משקים שיתופיים, הקולחוזים, האיכרים צורפו אליהם בכוח הזרוע ואולצו למכור את התוצרת למדינה במחירי רצפה. הצו הנוסף שפרסמו שמאלני 1917 היה צו העיתונות. בן לילה נסגרו למעלה מ-400 עיתונים ש"סילפו עובדות והסיתו למעשי עבריינות", כלשון הצו. הסתה, נשמע מוכר, הא? לא רק מחיר הקוטג' היה בפיקוח ממשלתי. עובד ממוצע שהשתכר 150 רובל היה משלם 3 קופייקות עבור כוס קוואס (משקה מאלט), 5 קופייקות תמורת נסיעה ברכבת התחתית ו-9 קופייקות תמורת גלידה, והכול באיכות ירודה, כיאה לכלכלה מתוכננת שבה אין טייקונים ואין מותגים המתחרים על ליבו של הצרכן. שירותי הבריאות סופקו בחינם, אך היה מחסור בתרופות כי וועדי העובדים לא יודעים לנהל מפעלים במקום הנצלנים הבורגנים. בעצם, היה מחסור בכל תחום שהוא טיפל'ה מורכב יותר מכוס הקוואס. יחד עם זאת, כל ילד מברה"מ למד כי מולדתו היא גן עדן עלי אדמות, וכי מזכ"ל המפלגה לעולם אינו טועה. חברי אגודת הסופרים קיבלו סובסידיות נדיבות ומילאו חנויות ספרים ביצירות גרפומניות שאף אחד לא שש לקנות. כל אחד היה רשאי ללמוד דיסציפלינות איזוטרית כגון תורת המרקסיזם-לניניזם ולמצוא עבודה שבגינה ישתכר את אותם ה-150 רובל (ע"ע "הדור האבוד"). עד שיום אחד הכול קרס, ולא בגלל הבורגנים, הטייקונים והלאומנים, אלא בגלל כשל מערכתי מובנה. עיוותים האופייניים למשטר השמאל לא פסחו על מדינת ישראל. מי שלא היה באמתחתו פנקס אדום של מפא"י סיכוייו לזכות בג'וב נחשק שאפו לאפס. מי שרצה לקנות מכשיר טלוויזיה, קיבל אותה עם ה"מחיקון" שמחק צבע מהמסך המרצד בשם צדק חברתי ושוויון. אלא מה, תרבית התאים של ישראל הייתה חלשה מדי מכדי לשמש חיסון יעיל. הרוסים, פרט לשומסקי שכנראה קרא באותה תקופה ספרי היסטוריה, חוו את הארדקור של אידאולוגיית השמאל. כשם שחנויות ריקות הן הוכחה לכישלון הרעיון הקומוניסטי, כך גלי הטרור, מטחי הקסאמים ונאומיו הלוחמניים של אבו מאזן מהווים עדות למסוכנותו של תהליך השלום הרביניסטי. כדי להבין זאת לא צריך להיות רוסי, מולדובי או צ'צ'ני. מה שנחוץ זה ראש על הכתפיים, וזה אכן חסר לרבים מאנשי האקדמיה בארץ.