הטור של פריצי

דרור אהרון, ראש מועצת גן יבנה הועמד לדין בשנת 2008 והואשם בגניבה, בבידוי ראיות ובמירמה והפרת אמונים. זה היה כתב אישום חמור מאוד שהוגש נגדו על-ידי הפרקליטות. אחרי משפט ארוך ושמיעת הראיות זיכה אותו החודש בית משפט השלום לחלוטין מכל אשמה. עכשיו צריך וגם חובה לשאול את שופטי בית משפט העליון: לפי פסיקתכם האחרונה עצם הגשת כתב אישום נגד ראש עיר או ראש מועצה נבחר ציבור היא "ראיה מנהלית" ועילה לפיטוריו המידיים מהתפקיד. בסדר. אבל אם יצא זכאי - אז אתם תחזירו אותו לתפקיד? איך בדיוק? הכנסת, שהיא המחוקק, קבעה בחוק שראש רשות נבחר יפוטר רק לאחר שהוא הורשע סופית בעבירה שיש עימה קלון. עכשיו ביהמ"ש העליון החליט לעקוף את הכנסת ואת החלטותיה ולקבוע (במקום המחוקק) כי עצם הגשת כתב האישום מספיקה לפיטוריו. אפילו לא השעיה עד גמר המשפט, אלא פיטורים מיידים. יוצא שביהמ"ש ביטל את החלטות המחוקק - וביטל גם את העיקרון המשפטי של חזקת החפות. בפקולטות למשפטים בכל העולם מלמדים שאדם שטרם הורשע הוא זכאי, גם אם יש נגדו כתב אישום. רק שופטי הבג"ץ שלנו החליטו שחזקת החפות מתבטלת נוכח עצם קיומו של כתב אישום. טוב. הבה נראה עכשיו את שופטי העליון מנסים להסביר לנו איך הם יפצו ראש עירייה שיודח מתפקידו רק על יסוד כתב אישום שהוא יזוכה ממנו בסופו של יום ( או ליתר דיוק, אחרי שלוש או ארבע שנות משפט איטי ונגרר, כמקובל אצלנו). אבל זו כמובן רק בעיה תיאורטית. כי אין חשש שבית משפט בישראל יזכה מעתה ראש עירייה שפוטר בהסתמך על כתב אישום. אם בעיני בית המשפט העליון הגשת כתב אישום זו כבר "ראיה מנהלית" שהוא אשם ויש לפטרו, אז מה אתם חושבים - שיימצא שופט שלום כלשהו שיעז לחשוב אחרת? מוגש ומוקדש למי שלא זוכר שראש הממשלה אהוד אולמרט נאלץ היה להתפטר רק בגלל ההליך המוזר של עדות טלנסקי, בתיק שקודם כל העידו בו את העד נגד ראש הממשלה, בלי חקירה נגדית, ורק אחר כך כתבו והגישו את כתב האישום. רק בסופו של יום אולמרט לא הורשע בנושא. לכן הוגש מייד ערעור, ועכשיו הוא יורשע בו. בטוח. בלי צל של ספק. ושלא תהיה לכם שום אשליה בנושא: עוד לא נולד בישראל השופט שיקח על עצמו את האחריות למה שיקרה למערכת המשפט, זו שהדיחה ראש ממשלה מכהן באמצע כהונתו בהסתמך על עדות טלנסקי, אם בסופו של יום עוד יצא שאולמרט לא יורשע. מוגש גם לשופטינו המכובדים בירושלים, שמרוב שנים בתפקידים כוחניים בפרקליטות המדינה ואח"כ על כס השיפוט, משרות המשוחררות מכל בקרה, איזון או ביקורת, איבדו את הפרופורציות: כאשר המחוקק קבע מפורשות שראש עירייה שעומד לדין וטרם הורשע יכול ורשאי להמשיך בתפקידו (כל עוד מועצת העיר מסכימה לכך), המחוקק הוכיח שהוא חשב על הבעיה, שקל, ואמר ברורות מה צריך לעשות. כעת עולה תמיהה, מה בדיוק חשבו להם שופטינו המכובדים בירושלים, עת החליטו לצפצף על החלטות המחוקק ולקבוע חוקים חדשים בעצמם. בעיקר עולה הספק אם הם הבינו מה יקרה למערכת המשפט ביום שראש עיר שיזוכה במשפטו, אחר שפוטר ואיבד את פרנסתו, עתידו וכל הקריירה הציבורית שלו רק בגלל "ראיה מינהלית" שנקראת כתב אישום, יצא ויתבע מהם פומבית וציבורית את עלבונו ואת עלבון בוחריו ותושבי עירו. זה עלול להיות, כנראה, אותו יום נורא בו גם שארית הציבור שומר החוק תשתכנע שצריך לתמוך באותן היוזמות שבכנסת, הקוראות להעביר חוק מפורש שימנע מביהמ"ש העליון ומערכת המשפט מלהתערב או לגעת בכלל בחוקים. לטוב ולרע. הנשיא ברק נהג לומר שאין לבית המשפט לא חרב ולא ארנק. מהפסיקה בדבר הדחת ראשי ערים עולה החשש שביהמ"ש העליון הנוכחי מבקש לצרף לזה גם את העדר התבונה.