לפני מספר ימים שוחחתי עם צעירים על הבחירות ואחד מהם אמר: "מה זה משנה את מי בוחרים? כולם מושחתים". וזוהי בערך הדעה הרווחת בציבור גדול. וזהו צעיר שבונה את חייו בארץ, בעל זכות בחירה ואולי, מי יודע? אולי יום אחד יחליט גם הוא לפנות לפוליטיקה. אז אולי הגיע הזמן לשנות את הכללים?
כשאנחנו רואים פוליטיקאים ואנשי ציבור, בעלי שררה ומשרות גבוהות חוטאים ומקבלי שוחד, החוזרים שוב ושוב למעגל הפוליטי ולעיתים אפילו אינם נוטשים, אלא ממשיכים כאילו כלום. אני תוהה האם זה נכון להתנהל ככה? האם אין פה פגם אתי? האם אין פה פגם חינוכי?
האם אפשר לכפר, על-ידי קנס או על-ידי ריצוי העונש, אפשר בהחלט. האם נכון גם לחזור אחר-כך לחיים ציבוריים כאילו כלום לא קרה? לא בטוח.
אדם שפשע בכספי אחרים, מועד יותר מהאחרים למעוד שוב. גם אם חזר בו, גם אם קיבל עונשו, גם אם כאילו החזיר את חובו לחברה, אין זה אומר שהוא רשאי לחזור ולעמוד בראשה. לא בטוח שנכון לתת לו תפקידים ציבוריים.
אדם כזה אם באמת חזר בתשובה, אם באמת התחרט ושיפר דרכיו, אם קיימת בו עדיין התאווה לכבוד - אם עדיין השאיפה לשררה ופוליטיקה נמצאים בו, עד כדי השתדלות רבה לחזור למקום הגבוה ההוא, הרי שמשהו באפיו עדיין לא תוקן.
ולא מפני שהשאיפה לשררה פגומה, זה בסדר לרצות לשלוט אם אתה מאמין שאתה יכול לתקן. זה בסדר לשאוף למעמד גבוה ולשררה למי שמאמין ביכולותיו או לכאלה שחושבים שיש להם יכולות. אלא שמי שכבר ניסה וכשל שם במידות, נמצא אשם ונענש, מעמיד בניסיון קשה אותו עצמו וגם אותנו.
מסר של - אפשר לחטוא ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. זהו בסיס לריקבון חברתי ומשפחתי. מי שהחזיר חובו לחברה, רצוי שיחיה חיים פרטיים יותר וממקום של ענווה. זה יהיה הסימן שאכן חזר בו וניקה עצמו לגמרי.
שחיתות היא כמו חרס שנשבר. כמו שור מועד שפגע. האמון קלוש יותר. החשד נמצא כל הזמן. ויותר מכל - העיניים המביטות והאמירות המבקרות והלומדות שהכל תקין, הכל הפיך. כי אם נתפסת - אפשר תמיד לנסות ולתקן. את המעמד שלך. וכך אנו שומעים עוד ועוד על שחיתויות פה ושם עד חוסר אמון מוחלט ותסכול של אזרחים הנותנים מנדט שלטוני לנבחריהם, מתוך ידיעה כאילו ברורה ש"מה לעשות? כולם מושחתים".
מה שאומר נזק תדמיתי וחינוכי חמור לציבור ולבני-הנוער. וכך רואים אנו מושחתים למיניהם החוזרים או מנסים לחזור למנעמי השלטון כאילו כלום לא קרה.
האם זה המסר שנרצה להעביר לילדינו?
