אמירתו של נשיא בית המשפט העליון
אשר גרוניס, במהלך הדיון על המשך כהונתו של
שלומי לחיאני כראש עיריית בת-ים, כי מועצת העיר שלו "עשתה צחוק" מהחלטת בג"צ בעניינו, קבעה במשתמע כי נבחרי בת-ים הפרו את החוק. בג"צ נתן למועצה חבל להדיח את לחיאני, כפי שעשה קודם עם ראשי הערים ברמת השרון ובנצרת עלית. מאחר ששלושתם לא נידבו את ראשיהם ומועצות הערים "התקשו" להבין מה מצפים מהן, למרות שהכתוב היה ברור, החליט בג"צ עבורן והדיח את שלושת ראשי הערים מכהונותיהם. אלא שפרדוקסאלית עקב הקרבה לבחירות המקומיות הוא לא אסר על השלושה להתמודד על כהונה נוספת בעירם וכך נולד תקדים משפטי בעייתי אם וכאשר השלושה ייבחרו ויהיה צורך לשוב ולדון בעניינם בבג"צ.
בעוד שמרבים לתהות על התנהגותם המתריסה של ראשי הערים, שמצפים גם מהם לשמש דוגמה לניקיון כפיים, פחות נותנים את הדעת על אותה חבורה של אנשים אלמוניים ברובם הגדול המאיישים את כורסאות מועצת העיר שנבחרו לא כדי לשמש חותמת גומי לראש העיר אלא גם, ואולי בעיקר, לפקח עליו ולבקר אותו ולכן הם נבחרים בנפרד ממנו. מהתנהלותם בשלוש הערים מסתבר כי רק את הפן הראשון הם מילאו בנאמנות.
וזה כל הסיפור - כיצד יכולה מועצת עיר למלא את שליחותה כאשר חבריה מגלים נאמנות אישית לראש העיר מסיבה כזו או אחרת ושוכחים לשם מה בעצם נבחרו. נכון כי ברמה המקומית להיכרות קודמת ולידידות אישית יש משקל נכבד, אבל בשום אופן אין בכך להצדיק התגוללות על הבג"צ. החברים הללו לא השכילו להבין כי בהחלטתם מעלו בשליחותם כי זה מצב בלתי סביר בעליל שאיש ציבור לא ירכין ראשו בפני בית המשפט, ובמיוחד העליון בשבתו כבג"צ. שליחות ציבורית היא בראש ובראשונה ציות לחוק - וכאן הם כשלו בגדול.
אילו הקדישו מחשבה בטרם החלטה הם היו מוצאים בנקל בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל תקדימים של גדולים ובכירים מהם שלא העזו להחציף פנים מול החלטות של שופטים, גם אם זה לא מצא חן בעיניהם. ולא מדובר במשפטים פליליים או אזרחיים. מדובר בוועדות חקירה ממלכתיות בראשות שופטים עליונים. רק בימים אלה הוזכרה שוב החלטת ועדת אגרנט להדיח את רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים דוד אלעזר. כיום ידוע כי למרות הכאב והצער האישי, ראש הממשלה
גולדה מאיר והממשלה כולה קיבלו את המלצות הוועדה והרמטכ"ל הלך בו ביום הביתה. אריק שרון הודח ממשרד הביטחון בעקבות המלצות ועדת כאהן על סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה. ממשלתו של מנחם בגין לא העזה לחלוק על המלצות הוועדה אף כי שרון דיבר כל שנותיו על העוול הגדול שהוועדה גרמה לו. ויש עוד דוגמאות רבות אחרות.
הלכה חדשה בהימנעותם לציית לבג"צ פסעו חברי מועצות ערים צעד נוסף ובלא משים קבעו הלכה חדשה ביחסי בוחרים ונבחרים בישראל: התושבים ההולכים לקלפי מודעים להחלטות הבג"צ ולכן לדידם הם מעבירים את התפוח הלוהט לבוחר והוא שיחליט אם ייבחר שוב הראש הסורר. והיה וכן, הרי שהתושב העלום והבלתי מזוהה הוא הוא שעשה צחוק מהבג"צ ולא חברי מועצת העיר הנבחרים. בלא חוק ובלא שום כוונה קודמת נולד משאל עם מוניציפלי מסוג חדש: במקום שהנבחרים יחליטו, הם מסמיכים את הבוחרים להחליט החלטה שהיא לא לגופם של דברים אלא לגופו של אדם מסוים. מבחינתם זה בסדר, כי מה קל יותר מלהסיר אחריות לא נעימה.
מדובר כאן בסימפטום של תופעה בעייתית בחברה הישראלית. תסמיניה מאופיינים במגמה מושרשת של גופים שכל תכליתם לפקח ולבקר את הארגון הפנימי ההופכים עם הזמן לחלק בלתי נפרד ממנו, במקרה הטוב, או לבנות יענה שלא רואות ולא שומעות, במקרה הרע. זו תסמונת ה"ראש הקטן" והיא מתקיימת בממשלה, בצה"ל, במשטרה ובכל גוף ציבורי - מצד אחד, ובתאגידים כלכליים - מצד שני. די להתרשם מהנעשה במפלגות מסוימות כדי להבין כי מי שמוכן להיאבק על דעתו ולעמוד מול בכירים בלא לחשוש שיקפדו את ראשו, הוא זן נדיר, כמעט נכחד, למרות כל הדיבורים על פלורליזם, חופש הבעת דעה ועידוד החשיבה העצמאית.
זו הפכה לשגרת היום בדירקטוריונים של החברות במשק המנהלות את כספינו. התנאים הנלווים והמפנקים מהם נהנים הדירקטורים, לצד המנהלים, משכיחים מהם בהרבה מקרים את חובותיהם לשרת בראש ובראשונה את האינטרסים של החברה ולא של בעל השליטה או המנהל הכללי. את זה למדנו לאחרונה לאחר שנחשפנו לסאגה הבלתי גמורה של תאגיד אי.די.בי. בה הממשל התאגידי, כפי שזה הוגדר על-ידי המפקחים מטעם בית המשפט, היה לקוי ומעורער שהביא את התאגיד המגלגל מיליארדים אל עברי פי פחת. זה גם מסתבר מהנעשה בנמלים, בחברת החשמל ובגופים גדולים אחרים בהם מי שקובע במקרים רבים הם לא המנהלים אלא ועדי העובדים, כי הראשונים מעדיפים לא להתעמת עמם ולשמור על השקט במחיר לא זול. בכל אותם מקומות אזובי הקיר הפכו לארזים.
מחיר אישי אי-אפשר, כמובן, להפוך אדם החושש לרווחתו הכלכלית, לקידומו ולפנסיה שלו, לרובין הוד מודרני המוכן להיאבק לא רק למען האינטרסים הפרטיים שלו. אבל כן אפשר לעודד את המאבק בתסמונת הראש הקטן שמשתלטת על חיינו, כי במוקדם או במאוחר היא תערער את יציבותו של הבניין בו אנו חיים. במקום שהדירקטור בחברה או חבר מועצת העיר ירכין ראשו בפני המנהלים והמנהיגים אותו, צריך שיפנים כי יש לו אחריות אישית למחדל, לכישלון או להפסד בארגונו עם כל המשתמע מכך. כלומר, במקרה שלנו, אותם חברי מועצת העיר שלא כפו על ראש העיר להתפטר, אין לאפשר להם להיבחר שוב בטרם בירור משפטי. במסגרת החקיקה הצפויה שנועדה לסתום את החורים שימנעו מראשי רשויות מקומיות להיבחר אם הוחלט להאשימם בפלילים, טוב תעשה המדינה אם גם תשקול צירופם של חברי מועצת העיר שנתנו לאותו ראש עיר כתף חמה בעת צרה. חסל סדר של אני לא אחראי.
עד שהחוק המדובר יראה אור, יש להעמיק את ההבנה כי חלף העידן של תסמונת הראש הקטן בה היחיד יכול להסתתר מאחורי גבו הרחב של הבכיר, של הממונה, של נותן החסות, גם אם נהג שלא כהלכה. לאחריות יש גם מחיר והוא אישי. נדמה כי היינו יכולים לחסוך מעצמנו הרבה מהכשלים הנדונים כאן אילו לאורך השנים השכלנו ליישם במלואם את דוחות
מבקר המדינה שמאחורי כל עמוד בהם ניצבו וניצבים אנשים חיים, כאלה שטעו, כשלו והזיקו. אילו היו באים חשבון עם כל אחד מאלה בזמן אמת, מותר להניח כי לא היו נגרמים אותם נזקים שמחירם במצטבר הוא הון עתק.
בעניין זה דין אחד לדירקטור בחברה ולחבר במועצת עיר, למשרת בצבא ולמשרת במשטרה, לעובד ממשלה כמו לעובד ברשות מקומית. לא רק חשיפת הפרשה והשמות מאחוריה לאור השמש היא שמרפאה אלא גם הענישה. שלא כמקובל במקומות אחרים בעולם, התרגלנו לתופעה כי גם מי שהושם במאסר והשתחרר לא רואה כל פסול לחזור לפעילות ציבורית, כיוון ש"שילם חובו לחברה". אבל לפחות הכתם נותר לעד.
