כחלק מהמשפטיזציה שהשתלטה על חיינו, השתלטה הפליליזציה על חיינו הציבוריים. קיימת אצלנו תפיסה שאומרת, שאם זה לא פלילי - זה בסדר. כאילו שאין אתיקה, הגינות, יושרה, מראית עין. רק אם אדם נשלח לבית סוהר (וגם זה לא תמיד), הוא נתפס כפסול למלא תפקיד ציבורי. אם הוא "רק" מואשם, אם הוא "רק" ביצע עשרות עבירות תעבורה, אם הוא "רק" קיבל מאסר על תנאי - אין לציבור הישראלי שום בעיה עם כך שיהיה ראש עירייה, יו"ר ההתאחדות לכדורגל או ראש ממשלה.
זהו שורש התופעה החמורה שבאה לידי ביטוי בנצחונותיהם של
שלומי לחיאני, יצחק רוכברגר ו
שמעון גפסו בבחירות לראשות עיריות בת-ים, רמת השרון ונצרת עילית. השלושה מואשמים בעבירות שחיתות שעל-פי הנטען ביצעו כאשר כיהנו כראשי ערים, בית המשפט העליון קבע שהם אינם ראויים - אבל למעלה מ-50% מתושבי ערים אלו שבו ובחרו בהם.
ישאל השואל: ומה עם חזקת החפות? הרי השלושה רק מואשמים ולא הורשעו. התשובה היא, שכאן עלינו להכניס לתמונה את אותם מושגים של יושרה, אתיקה וכדומה. כדי להבין זאת, נקצין לרגע ונדמיין מצב בו מועמד לראשות עירייה מואשם באונס. האם היה עולה על דעתו של מישהו שהוא יכול להיבחר? ודאי שלא. כלומר, על העיקרון אין מחלוקת: ישנם מקרים בהם די בכתב אישום כדי למנוע מאדם לשמש בתפקיד ציבורי. אם כך, נשארנו עם הפרטים - וכאן יש לקבוע, כי האשמה בשחיתות חמורה די הצורך כדי לפגוע בזכות להיבחר.
זכות יחסית הזכות לבחור ולהיבחר היא כמובן זכות יסוד חשובה ביותר במשטר דמוקרטי, אך כמו כל זכות - היא יחסית ויש לאזן אותה מול זכויות אחרות ואינטרסים אחרים. איש אינו חולק על החוק הקובע, כי מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון, אינו יכול להיבחר לכנסת במשך עשר שנים מסיום ריצוי עונשו. מכאן, שיש מקרים - קיצוניים ובודדים - בהם ניתן למנוע את מימוש הזכות להיבחר.
נכון, שם מדובר על הרשעה וכאן מדובר על אישום - אך הפער הזה בין המצבים צריך לבוא לידי ביטוי בתגובה. מי שהורשע לא יכול להיבחר עשר שנים, עוד מי שמואשם ראוי שלא יוכל להיבחר כל עוד לא הסתיימו ההליכים נגדו. למה? בגלל שזה לא נכון ציבורית, בגלל שזה לא ראוי מבחינה אתית, בגלל שזה פגום מבחינה מוסרית, בגלל שזה מעביר מסר שלילי ביחס לשלטון החוק. חוץ מזה, מי שטרוד בהליכים פליליים, אינו יכול להקדיש את כל מאודו לשירות הציבור - ומגיע לנו ראש עיר במשרה מלאה.
כאן יש להיזהר ממעבר לקיצוניות הנגדית, בה ייחרץ למעשה גורלו של נבחר ציבור בידי פקידים - שוטרים ופרקליטים. אם ייקבע שכל נאשם אינו יכול להתמודד, עלול להיווצר מצב בו תלונות שווא והאשמות שגויות יחסלו קריירה פוליטית. הבעיה הזו קיימת גם בשלטון המרכזי: האם נאשם בפלילים יכול לשמש כשר? בג"ץ כבר קבע שלא, אך מי לידינו יתקע שלא יימצא מי שיתפור תיק כדי להיפטר משר או סגן שר? ודומה שכבר היו דברים מעולם.
טוהר חיינו הציבוריים מדובר בבעיה קשה. מצד אחד, כאמור, איננו רוצים ששוטר או תובע, בכירים ככל שיהיו, יקבעו למעשה מי יכהן בתפקידים ציבוריים בכירים. מצד שני, אסור לנו להשלים עם מצב בו נאשמים בפלילים חורצים את גורלנו - במישור הלאומי או אפילו המקומי.
הפתרון מצוי ביצירת תפקיד של שופט חוקר, אשר ילווה חקירות נגד אישי ציבור בכירים (נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרים, סגני שרים, ראשי רשויות מקומיות). השופט יקבל את כל חומר החקירה ויבחן אותו, תוך מתן זכות טיעון לחשוד, בנקודות זמן מהותיות: מעצר, החלטה על הגשת כתב אישום והגשתו. במקביל, תיעשה בחינה כזאת בצמתים פוליטיים כמו פריימריז ובחירות כלליות.
השופט החוקר יהיה שופט בדימוס: שופט עליון כאשר מדובר בשלטון המרכזי, שופט מחוזי כאשר מדובר בשלטון המקומי. מדובר בשופטים מנוסים מאוד, שעוד כוחם במותניהם, הם מקבלים פנסיה מהמדינה ויכולים להתפנות למשימה זו. החלטת השופט החוקר תינתן בתוך 30 יום מאבן הדרך בה יחל את הבדיקה, וניתן יהיה לערער עליה לבית המשפט העליון, שגם הוא יחליט תוך 30 יום.
מדובר בצעד שאינו משמעותי מבחינה תקציבית, אין בו פגיעה בסמכותה של אף רשות קיימת, ואשר יעלה בצורה משמעותית את טוהר חיינו הציבוריים. אחרי קביעתו של השופט החוקר (והחלטה בערעור עליה, אם יוגש), לא יהיה צורך בוויכוחים ובהתדיינויות, חוסר הוודאות יצומצם לתקופה מוגבלת והאינטרס הציבורי יישמר.
