"אתה ישבן בתי קפה", אמרו לי כשישבנו בבית הקפה הקבוע שלנו ביום שישי בנחלת יצחק, "לך תרַגֵל בשבילנו ותביע דעה על קופיקס. אי-אפשר להימנע מן השם הזה, במיוחד בפינת הקפה במשרד"...
אז הלכתי. זאת אומרת נסעתי, הגעתי אל המרכז הסואן של תל אביב ברחוב אבן גבירול מול העירייה והצלחתי למצוא חניה. בין החנויות הצפופות ובתי הקפה הסואנים נמצא המקום המבוקש. קופיקס לא קיים חודש ושמו הולך לפניו. איש יחסי הציבור, רני רהב, ערך מסיבת עיתונאים למתחרים מרשת רולדין כדי להשמיץ את קופיקס ותרם פרסומת חינם אדירה למתחרה החדש.
אז, קודם כל, דעתי האישית. אני לא בא לקנות קפה ברחוב. לקנות וללכת. זה לא בשבילי.
גם המחיר של חמישה שקלים לא מפיל אותי מהכיסא (במקרה של קופיקס, זה כיסא בר, גבוה). הקפה שלי בבית, מבושל עם הל, טעים יותר מאספרסו וגם עולה פחות.
הפתעה, הפתעה, אני מוכן לשלם יותר. בחפץ לב. כי אני בא לבית קפה לבלות עם חברים ואני משלם בעד המקום, הכיסא והשולחן. לאו-דווקא בעד האספרסו. לפעמים, כשאני מבלה במקום שעה ארוכה, נראה לי שמחיר של שמונה שקלים בשביל אספרסו ארוך, זה מעט מדי בשביל השימוש בכיסא. לכן, אני מזמין גם איזה מאפה כדי שמצפוני יהיה רגוע.
אז אני לא הלקוח המצוי של אבי כץ, בעל קופיקס. אגב, השם מצוין - קצר, קליט ונחמד.
הטעם - הקפה רגיל. קרואסון קינמון - מתוק יותר מהממוצע. איכות בינונית. אכלתי כבר פחות טובים ברשתות קפה מפורסמות.
ישבנו, חברי ואני, על הכסאות הגבוהים, פטפטנו כפי שאנחנו רגילים בבתי הקפה הרגילים והזמן עבר בכיף. בינתיים הסתכלנו על התור. כשהגענו, הייתי מספר 12 בתור. חיכיתי כרבע שעה עד שהגיע תורי. בינתיים ראיתי את הסקרנים (שלושה צילמו, נוסף אלי, ואחת באה "אני רק לראות"). כשהלכנו, עמדו בתור 18 איש. ביניהם הרבה צעירים וגם מעט שערות שיבה. אישה דתייה עמדה לפניי וזוג צעירים דתיים הזדנב מאחור. הרושם שלי לא היה שאלה פקידים מן המשרדים הסמוכים שבאו לקחת קפה ולחזור לעבודה. אבל זה רק רושם. מאידך-גיסא, אני יכול לציין שבאף בית קפה בסביבה לא היה תור.
מסקנה: היה מסקרן. לבוא בשביל חיסכון של שלושה שקלים - לא בשבילי.
גמרנו, עברנו את הכביש אל סניף של מאפיית אבולעפיה מיפו. כל אחד ממיני המאפה בחמישה שקלים. תור לא היה ומספר השולחנות והכיסאות היה יותר מכפול מאשר בקופיקס.
