הציבור רוצה לראות, ובצדק, באישים הנושאים באחריות ציבורית ובממלאי תפקידים בכירים אנשים נקיי-כפיים. לכן, מי שעברו הפלילי מעיד עליו שאין הוא נמנה עליהם ייפסל מכהונה ואין ראיה טובה מהרשעתו בפליליים להוכחת עברו. אבל מה יעלה בגורלו של מי שנאשם במעשה עבירה לפני שהוכרע דינו במשפט?
בית המשפט העליון פסק בעניינו של סגן השר פנחסי: "המשך כהונתו של סגן זה, אשר לגביו קיימות ראיות שנמצאו מספיקות על-ידי היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב
אישום - ובענייננו המדובר בעבירות חמורות - עשוי לפגוע באמון הצבור ברשויות השלטון". משמע, פסול לכהונה כל עובד ציבור מרגע שהיועץ המשפטי לממשלה הגיש כתב אישום נגדו. כי - כך משתמע - חזקה על היועץ המשפטי שלא יאשים איש ללא ראיות.
דא עקא שאין הראיות המספיקות להאשמה מבטיחות תמיד הרשעה. יש אשר הראיות ברורות ומשכנעות ויש ראיות אשר לא מן הנמנע שתתערערנה עד סופו של המשפט. מעשה שבכל יום הוא שעדים הנחזים בעיני המשטרה והפרקליטות כמהימנים נחשפים במשפט כשקרנים או כבלתי מדייקים בדבריהם.
הגשת כתב אישום על-פי עדויות של עדים, שאין הפרקליטות יודעת אם להאמין להם או לאו או טועה ביחסה אמון לדבריהם, היא בלתי נמנעת, שהרי לא היא אמורה להכריע בין גרסתם (שספק נכונה ספק לאו) לבין גרסתו של הנאשם (שעל-פי טיבה אמורה להיות חשודה בעיניה כבלתי נכונה), אלא בית המשפט אמור להכריע ביניהן. על כן ברור לי שלא די בשכנוע הפנימי של היועץ המשפטי באשמת הנאשם כדי לנהוג בו כמי שהורשע בדינו.
מהו שימוע היועץ המשפטי ופרקליטות המדינה מלווים את תיקי החקירה נגד הבכירים עד שימצאו שאין ראיות נגדם או יגמרו בדעתם להאשימם. ה"שימוע" איננו מסלק כל חשש מהאשמה שאין בעקבותיה הרשעה. ה"שימוע" איננו אלא ניסיון לשכנע את מי שגמר בדעתו להאשים את הנאשם שטעות בידו, אך כשלון השכנוע איננו מעיד על חוזקן של הראיות. היועץ המשפטי והפרקליטות הם למעשה צד במשפט והעובדה שמשרות אלו מאוישות על-ידי שופטים מחוזיים בעבר, שיוקרתם רבה, איננה ממעטת ממיקומם בעמדת התביעה. לכן, במדינה מתוקנת אין זה ראוי שגורלו של אדם ייחרץ בטרם משפט רק על-פי עמדתם. גם שופט שהביע דעתו בהליך ביניים על סיכויי ההרשעה של נאשם לא ידון (בדרך כלל) במשפטו.
השעיה בעקבות הגשת כתב אישום היא למעשה עונש כבד שהוטל עליו בטרם נגזר דינו הן מבחינת שמו הטוב והן מהבחינה הכלכלית. כאשר אותו אדם הוא נבחר הציבור - משמעותה של ההשעיה היא העדפת שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה על פני דעתו של הציבור לפני הכרעת הדין. כך, בעוד האדם הוא בחזקת חף מפשע, נשללים ממנו כבודו, מעמדו ופרנסתו, ונשללת מהציבור כהונת נבחרו.
אף על-פי שחזקת החפות עומדת לאיש הציבור, אין אנו רוצים בכהונתו כאשר כתב אישום תלוי על צווארו. לכן, אילו ההשעיה הנדרשת בעקבות הגשת כתב אישום הייתה לשבועות ספורים בלבד, ניתן היה להשלים עימה כפי שמשלימים עם חופשה או שירות מילואים. אך כאשר אין סיכוי לבירור משפטו תוך שבועות ספורים - אין מנוס ממציאת האיזון המתאים בין חזקת החפות וסיכויי הזיכוי של הנאשם לבין הסלידה מעיסוקו הציבורי של מי שנאשם במעשים פליליים. האיזון צריך להיעשות על-ידי בית המשפט.
לבדיקת בית המשפט הסוגיה הנדונה הטרידה אותי גם בעבר ובהחלטה, שנתתי ב-8.5.94, הבעתי את עמדתי בדבר הצורך בבדיקת בית המשפט את התשתית הראייתית האמורה לבסס את כתב האישום וציינתי ש"בדיקת בית המשפט עשויה גם להביא להכרעה אם אומנם נסיבות העבירה, בהנחה שהנאשם יורשע בדין, הן כאלו שמצדיקות את מניעת העיסוק של אותו נאשם ברשות הציבורית".
החלטת בית המשפט תקבע במקרים המתאימים לא רק אם התשתית הראייתית מבטיחה הרשעה, אלא אם תהיה זו הרשעה שקלון עימה. החלטת בית המשפט בהליך כזה תאפשר גם את שינויה ללא המתנה עד סוף המשפט אם במשך הזמן עד לתחילת המשפט או במהלכו יחולו שינויים בראיות או בנסיבות (גם אם כתב האישום יישאר על-כנו). בירור יסודי זה צריך להיעשות בערכאה השיפוטית הדנה בפליליים ולא בבג"ץ, שמוקד שיפוטו צריך להיות בקביעת העקרונות ולא בבירור הפרטים.
חקיקה המסמיכה את בתי המשפט לדון בבקשות היועץ המשפטי להשעיית בכירי הציבור, איננה מחייבת תקציבים נוספים ואיננה מטילה על בתי המשפט מעמסה בלתי אפשרית. היא תגרום לבחינה שיפוטית ראויה של ההצדקה להשעיה, תעשה צדק עם הציבור והנאשם ותבטיח את אמון הציבור בשלטון, בין אם נציגו מכהן בתפקידו בעוד כתב האישום ממתין לבירורו ובין אם הושעה עד תום ההליכים.
