פרשת חיי שרה ראויה לציוּן מיוחד מבחינות שונות. בָּראש וּבראשונה זו היא הפרשה היחידה בתורה הקרוייה על שם אישה - שרה אמנו, האישה היהודייה האולטימטיבית, אֵם האומה הגדולה שהטביעה חותמה עליה ועיצבה את אישיותה לדורות. היא אינה רק אשתו- של, רעייתו הנאמנה של אברהם אבינו, אלא מנהיגה דגולה בזכות עצמה, ויש לכך משמעות סמלית ברורה. בַּכתובים ישנם שני ספרים הנושאים שמות נשים: רות ואסתר. גם בהם מדובר בשתי נשים מנהיגות מובהקות וגואלות העם, אסתר בגופה מגזירת המן, ורות - כְּאֵם המשיח העתיד לבוא.
יתר על כן, באורח פרדוכסלי בניגוד לשם "חיי שרה" הפרשה פותחת בפטירתה של שרה אמנו, הטעונה משמעות סמלית. חז"ל מצביעים על כך כי צדיקים וצדיקות במותם קרויים חיים, על שום מעשיהם הטובים שהורישו לעולם, והסמל והדמות - כמודל חיקוי אישי, ציבורי ומנהיגותי - יהיו חקוקים לדורות.
גיל המעשים מֵעֵבֶר לכך התורה מציינת את איכות חייה של שרה אמנו שהיו רַבֵּי משמעות וספוּגים במעשים טובים. שְׁאֵלַת המַפְתֵּחַ בפסוק הראשון של הפרשה היא גם מילת המפתח, שנה, החוזרת כמוטיב מַנְחֶה: "וַיהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים". מילים חוזרות, בניגוד לשפה הלקונית המאפיינת את התורה, מצביעות על משמעות מיוחדת.
המילה 'שנה', החוזרת לאחר תיאור המאה, העשרות והיחידות של שנות חייה, אומרת דרשני והפרשנים, שנדרשו לכך, הציעו הסברים שונים ומגוּונים. נראה לי שהיא מציינת את המשמעות המלאה שהעניקה שרה לכל אחת משנות חייה הרַכִּים, הצעירים והבוגרים הגדושים במצוות. הפסיכולוג פרו' פרנקל דיבר על האדם המחפש משמעות, כְּשֵׁם ספרו הנודע המהווה רב מכר של כל הזמנים. מתברר ששרה אמנו, המשמשת מודל למשמעות הדתית שיש להעניק לחיים, הקדימה אותו בגירסה היהודית, ולא רק בגירסה האוניברסלית של הפסיכולוגיה הכללית.
חיי שרה, כְּשֵׁם הפָּרָשָׁה, מלמדים על עיקרון חשוב בחישוב הגיל: גיל החיים נקבע לא על-פי הגיל הכרונולוגי של האדם, אלא על-פי תוכנם והאיכות המוענקת להם. מדד המשמעות הוא הקובע את הגיל. המושג זמן איכות מקבל כאן אפוא משמעות חדשה. הוא מצביע על כך כי קְנֵה המידה לחיים נמדד לא על-פי כמותם, אלא על-פי איכותם. חיים מבוזבזים ללא מעשים טובים הם חסרי כל ערך ובלתי נורמטיביים.
חז"ל מספרים על עיר אחת שעל קבריה נהגו לציין את מספר השנים של המתים. אולם למרבה הפלא תוחלת החיים הייתה נמוכה מאוד ובאופן אופטימלי הגיעה לעשר שנים בלבד. אך לא די בכך. השָנים זכו לציון הערך המוּסף של חודשים, שבועות ואף ימים. לְפֶשֶׁר תמיהתם של המבַקרים במקום לתופעה המוזרה הוסבר להם כי מדד החיים מוכתב על-פי גיל המעשים , ולא לפי אורכם. הקריטריון העֶרְכִּי בניגוד למוסכמות הוא שהינחה את תורתנו הקדושה.
באופן מדהים אצל שרה אמנו, בדומה לאברהם ה"בא בימים" אשר כפי שמצביעים חז"ל כל ימיו היו מלאים במעשים טובים, גיל המעשים חפף את גיל החיים במלואם, אחד לאחד במלוא התנופה ובמאת האחוזים. האקולוגיה הרוחנית תאמה להפליא את הכרונולוגיה של חייה ואת היקף שנותיה. לא פלא שהחפץ חיים, כמו צדיקים רבים אחרים, ניהל יומן לרישום הזמן הפנוי, בכל שעה ובכל יום, וניצולם למצוות.
הכל לטובה מוטיב השנים מְכַכֵּב גם בסיפא של הפסוק, מֵעֵין אֶפילוג או משפט סיכום לרעיון הקודם. אולם מֵאַחַר שהתורה כאמור חסכנית במילים, פרשנים מצביעים על פירוש נוסף, המתמצה בדברי רש"י "כולן שווים לטובה". אומנם חייה של שרה לא תמיד זכו לעֶדנה, והיא ידעה לא מעט מצוקות, הָחֵל מֵעקרוּת דרך הקונפליקטים עם הגר וישמעל, הרעב וההגירה למצרים, השבי בבתי פרעה ואבימלך, ועד לשיא - מותה בעקבות עקידת בנה יצחק. אולם שרה הצדקת קיבלה את הכל לטובה.
דומני כי מילת המפתח בדברי רש"י היא המילה "כולן". מֵעֵבֶר לתפיסה כמותית היא מצביעה על תפיסה כוללנית, הוליסטית, של ההשגחה הפרטית. גם אם דברים מסויימים אינם מתנהלים כשורה, הרי בכללותם, בראייה הגלובאלית, הם מתבררים כמכוּוָנים לטובת האדם. גם בפרשתנו התורה מעידה על אברהם, למרות עֲשֶׂרֶת הניסיונות, כי ה' ברך אותו בכול. הצהרה דומה נשמעת מפי יעקב, למרות העימות בינו לבין עשיו, "יש לי כול" והוא הדין ליצחק. מֵעֵבֶר להסתפקות במועט היא משקפת הַשְׁלָמָה עם הגורל מתוך אמונה וראייה אופטימית. תפיסה חיובית זו איפיינה את חכמינו.
אם נחום איש גמזוּ היה אומר על כל מאורע "גם זו לטובה", ומכאן שמו, הרי תלמידו רבי עקיבא פיתח תפיסה פרטנית זו של רבו המובהק, לכדי תפיסה כוללנית "הכל לטובה". המקרה הקלאסי היה כשהחמור והתרנגול שהיו עימו נטרפו ונרו כבה ובסופו של דבר התברר כי הצילו אותו משבי. תפיסה זו חוזרת גם בברכת המזון "ודורשי ה' לא יחסרו" מדוע? כי "כול טוֹב" בראייה מקיפה.
השוויון בין אברהם לשרה בא לידי ביטוי בתכנים הרוחניים המלאים של חייהם, כפי שראינו בפרשה, כמו גם במנהיגות הרוחנית שלהם "הנפש אשר עשו בחרן", שאברהם מגייר את האנשים, ושרה את הנשים" (רש"י). וכיצד מתיישבת פעילות דתית זו של הפצת שם ה' בעולם עם התפיסה "שרה באוהל"? לדעתי בדומה לפסוק המַנְחֶה בתהילים "כל כבוּדה בת מלך פנימה", דהיינו כבוֹדה וכבוּדה (עושרה) של בת ישראל הוא בפנימיותה, המלווה אותה לכל מקום שהיא הולכת ומגינה עליה מפני השפעות שליליות - כך שרה נוטה את 'אוהלה' הפנימי בכל מסעותיה עם אברהם.
לעומת זאת שרה הנביאה, המצטיינת ביתרון רוח הקודש על פני בעלה, רואה את הנולד וצופה לטווח ארוך את הסכנה הלאומית הטמונה במגורים המשותפים של יצחק עם ישמעאל, ועומדת על דרישתה האסרטיבית להרחקתו - מהֲלך שאושר על-ידי הקב"ה בדבריו לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה, שְׁמע בקולה".
היא שימשה מודל חיקוי לרבקה שדרשה את הַפְרָדַת יעקב מעשיו ואת קבלת הברכות מאביו כְּסֵמֶל למורשת ישראל.
שבת שלום!
