לפני שישים שנה, בבוא יום הברית, היו הבריות הבריאות והחולות מתאספות השכם בבוקר להורגו בבית הכנסת, והנשים היו עורכות לאורחים שולחנות במסדרונות עם הרינג, פלעצלך וכמה עוגיות פשטידת גזר שנאפו אתמול משאריות תפוחי אדמה מבושלים שלוקטו שלשום. כולם מתפללים שחרית בזריזות ידיים, מדלגים על התחנון כי אבי השמחה ובני משפחתו רועדים בתוך הקהל כבר משעה חמש לאחר שהחמיצו שנת לילה מאז צירי הלידה. מישהו מטעמם רץ לקיוסק כדי להביא כמה בקבוקים של שנאפס ואולי וודקה חסרי כל טעם. גם קוניאק מדיצינל בשביל המוהל. האגדה מספרת שכל מוהל בעל ברית זקוק לקוניאק מדיצינל כדי לחטא את השניט, את שיניו ואת לשונו לפני שהוא מבצע 'מציצה' הנדרשת לפנים משורת הדין. לכן הוסיף היקב את התו מדיצינל לתואר קוניאק. למעשה זה ספירט טהור שעליו מכשירות נשים צנועות כבד לפני שהוא קצוץ. ניתן לקנות בקבוקים כאלה בכל בית מרקחת.
השוחט כבר נמצא בקהל לבוש שחורים כהרגלו. היום הוא משמש עתודה. אולי כדי לבדוק את הסכינים או למזוג קצת קוניאק בידיים שאינן רועדות. מאז ומתמיד מתנהלת מלחמת סכינים חדה בין חסידים למתנגדים, בין מוהלים לשוחטים ובין טבחים לאשפים. הפעטער שלנו מאריך בתפילה כי המוהל עדיין לא הגיע. נסעו להביא אותו. לופו נידב את הטנדר שלו. כולם מפילים גורלות איזה מוהל יגיע הפעם. תמיד יש הפתעות. הרבנות מגישה רשימה עם מבחר מוהליה. יש בה שמות כמו שכטר, שניידר, נייער, געשניט, רייסר, זעגל, אויסשערן, זינגער, אבל האב המאושר התעלף עוד לפני שהגיע לסוף הרשימה. בבית הכנסת שלנו מכירים גם את מילבסקי ועורלבסקי. פעם שלחו מהרבנות מוהל תימני קטן ומצומק והוא כרת כזית, בצמצום. בקושי הספיק לברכה ויצא ידי חובה בלי זכות. המוהלים האשכנזים מדמים עצמם לכוהנים בבית המקדש המקריבים עולה ולוקחים לעצמם את היתר וקצת כליות עם הכבד של האב המאושר. הם חותכים בניחותא פרוסה הגונה, שנהיה כולנו בריאים...
- מה פתאום זינגער? זעק האב כשהתעורר מעלפונו. מאיפה זינגער...?
- כן, הנהן הגבאי בנחת. מתחלף אצלו הקול אחרי כל שניט והוא אוהב לשיר קבל עם ועדה תוך כדי.
כמה זקנים קנטרנים שיושבים סביב גמרא מעלים טרוניות. לא מוצא חן בעיניהם הצבע של ההרינג ולמה לא עושים ברית ביום חמישי כדי לחסוך תחנון ארוך. לופו מקשיב להם בסבלנות. אלה הבטלנים של בית הכנסת. הם מבקשים ממנו להעביר את הטרוניות שלהם לפעטער. לופו עדיין מנומס. יש לו שושנה או ורד בדש מעילו והוא זה שמימן את הכיבוד. הוא אוהב ילדים. שירבו. אנשים באים ולוחצים את ידו כאילו הוא בעל השמחה. הוא רק הוסיף לה קצת משלו. הוא אפילו לא הסנדק.
לפתע נשמעת צעקה. בקהל עובר רחש של מלמולים חטופים ונרגשים. המוהל בפתח. בהתחלה הוא נראה כמו זינגער, זה שפותח פה מלא שיניים שחורות וירוקות לחלופין וצועק בקול רם ותוסס, לשיר, לשיר, שיר השירים, וכל הנשים בקהל מתעלפות. הילד, לוחשות אישה לרעותה, אולי לא ימות מהקזת דם, אבל בטח מאקזמה. הנשים בעזרת הנשים ובעזרת המטריות שלהן מרימות ראש ומנסות לנחש מי הפעם השייגעץ שיפתיע אותן. זה תמיד אותו שייגעץ, רק הלקוחות, הסנדקים ו'הלויוסען' (לוויתן) של הרך הנימול מתחלפים.
הסנדק מניף את זרועותיו ומסמן למוהל שיבוא מהר. אנשים כבר רעבים שעתיים והבטלנים רוטנים מהנץ הבוקר. המוהל מגיע בשתיקה עם המזוודה השחורה שלו. זו מזוודת עור מקולפת ומרוטה שהלכה אתו דרך ארוכה בתלאות של המלחמה בפולין וברוסיה. הוא מניח את המזוודה על שרפרף עץ שפינו במהירות למענו, מזדקף וניגש לחבק את הפעטער. הם נוגעים איש באזנו של איש, כנראה מחליפים כמה מילים על תולדות העולם. עדיין לא ברור מי האיש הזה כי עיני כולם מטושטשות מחמת האימה. המוהל מאתר במהרה את משפחות השמחה, את אב השמחה ואביו, וחושף לעומתם שיניים חדות. משתררת דממה. גם בעזרת הנשים וגם בעזרת גורנישט שמפטיר בקולי קולות ש-ק-ט עד שלופו מהסה אותו. כבר שנתיים או שלוש הוא כמעט בר-מצווה וכבר בגובה של לופו, עדיין הוא מתחבט במפטיר שלו.
- איפה החתן? צועק המוהל ומגישים לו במהירות את הרך מונח על גבי כרית רכה וכמה עטיפות של כותנה. עכשיו כבר חם בבית הכנסת ואפילו הנשים בעזרת נשים אחרות פושטות את המעילים הכבדים בציפייה מתוחה. חורף וקר בחוץ. אפילו להרינג קר והוא מחליף צבעים באופן שמדכא את הבטלנים הישישים. בעוד שנתיים, בחמישים ושתיים ירד שלג כבד בחיפה וגג תחנת אגד יקרוס. גם היום קר מאוד. בחוץ.
- בוא נבדוק, אומר המוהל לעצמו ורוכן אל החבילה שהוגשה לו, מתיר את הקישורים והחיתולים ומתבונן בנעשה בעין בוחנת. כולם מסביב מתכופפים גם הם כדי לשלוח מבט מבין.
- גישמקענע, אומר המוהל לעצמו, מושיט אצבע ונוגע בסנטרו של הזאטוט. שיינע טאכטע (ילדה יפה) הוא מהנהן בראשו ומביט בקהל שסובב אותו. בעזרת הנשים קורסת אישה שמנה ומבוגרת כי רמת הסוכר בדמה מזנקת. בעזרת הנשים היא מתרוממת ומביאים לה מטפחת גדולה כדי לנפנף ולהשיב את רוחה.
- איזה טאכטע בראש שלך? מזדעק אבי השמחה ושולח ידיים.
המוהל גם הוא שולח את שתי ידיו קדימה כמו בתרגילי הגנה עצמית ומהסה את האב.
- ח-כה, הוא אומר, ח-כה. סב-לנות. קודם תן לעבוד.
- מה יש לחכות? נוזף בו האב ומעביר עיניו על הקהל.
- תן לעבוד במנוחת נפש, לוחש המוהל.
אני מקשיב לשיחות הבטלנים מאחור וברקע. אחד מזהה את המוהל כמילבסקי והשני כעורלבסקי. עדיין הם חוככים בדעתם היכן פגשו אותו במלחמה שהייתה. אחד אומר שהוא היה סוחר וודקה בלבוב או בקראקוב. כלומר, הכין וודקה מקליפות של תפוחי אדמה וסולר של טנקים סובייטים. השני אומר שהיה זגג ורכש לו מוניטין כמי שחותך זכוכית בקווים ישרים ללא סרגל. אם הוא לא שובר אותה, נאנח שלישי.
תהום של אי-הבנה משתרעת בין בחירי הקהל המקורבים לקרובי המשפחה לבין המוהל הבודד על משמרתו. בעוד שאבי השמחה רואה לעיניו אך ורק את שלמותו של בנו הרך הילוד הנימול, המוהל מתעסק במה שצריך להסיר ממנו. בשארית, אם תהיה לפליטה. לשון נקבה שהוא נוקט בה מתייחס לחתיכת סרח הבשר, או העורלה, שיש להסיר ב"ה. זה בראש מעייניו של המוהל וזה גם ראש שרוך ה'לויוסען' הוורדרד שהועמד לרשותו. הוא עדיין ממשמש בידיו, מתרשם מגודל הביצים. 'אני צריך לכוון את עצמי ולא להחטיא', הוא מסביר לסובביו. דבריו נלחשים מפה מיד לאוזן וחולפים את מחיצת עזרת הנשים. עוד אישה מתמוטטת שם ופורצת זעקת אוי קלושה.
- תספור לי כמה פעמים אוי, מצווה עלי המוהל בעיניו המזרות.
עכשיו המוהל שולח את ידיו ומתיר את אבזמי החגורה שעוטפת את המזוודה המסמורטטת שלו. מכסה המזוודה נפתח בצווחה כאילו עכברים מאולפים שורצים בתוכה ושורקים לקהל. בעזרת נשים נופלת עוד אישה אחת ויש גם כמה אנחות גדולות. אבל שום אוי לא נרשם.
- מה קורה שם? צועק המוהל במתינות. הוא מקשיב ומושך בכתפיו כמוותר. תרשום את זה כמו אוי, הוא אומר לי. עיניו עדיין חמורות.
בעדינות הוא שולף מספריים מתוך התיק. אנשים נרכנים קדימה לאחוז את אב השמחה בזרועותיו. אלה מספרי גזירה של חייטים באורך כארבעים סנטימטרים שחורות לגמרי מדם חלוד.
- מה, זועק האב נחרד, מספריים?
- זה עבר חיטוי באש, ולכן שחור, פולט לופו שבא לעזרתו של אליהו הנביא.
- סבלנות, מתרעם המוהל ותוקע בלופו מבט מפייס. זה בשביל לחתוך את הגאזה לחבישה. מה שנשאר – בשביל הגזים. הוא מניף אל-על את המספריים החפים מפשע ובעזרת נשים נופלת עוד פיגורה כבדה. ריח של ולריאן מתקתק מתפשט בחלל בית הכנסת וההרינג שוב משנה את צבעו בדממה שהשתררה.
עכשיו המוהל שולף מיכל של תרסיס די.די.טי שלטוקס, אם אתם זוכרים.
- מה? צועק אבי השמחה, עם זה אתה מחטא?
- מה פתאום, עונה המוהל רב-סבלנות ואוקיינוס מנוחה. זה נגד הברחשים, היתושים וכל החולירע שבאוויר. הוא מרסס את החדר ואת חליפתו של חתן השמחה. אפשר לחוש שהמיכל מכיל בתוכו גם טיפות עבות של ולריאן. ההרינג שוב משנה צורה וצבע ואולי גם מצב צבירה. המוהל מכין את קבוצת הגברים לטקס. האנשים מתעודדים ומקמטים את מצחיהם בתחושה כבדה של עתיד מתערפל לקראת סופה. אנשים טובים מעבירים את השלטוקס מיד ליד לעבר עזרת הנשים כדי לרסס את כל הפזורות.
המוהל שולף מתוך תיקו תער מושחז ורצועת עור מהוהה הנענית בחדווה צווחנית למתיחותיו. הוא יורק פעמיים או שלוש על הרצועה ומתחיל להשחיז עליה את התער.
- מה זועק האב, עם הרוק שלך?
- מה פתאום, עונה המוהל. אני צריך להתגלח כי זה רגע חגיגי בחיי עם ישראל. הבוקר כשיצאתי מהבית הייתה הפסקת חשמל, הוא מסביר.
- כבר אין נרות? צורח האב.
- נותר לי רק הנר של הבדלה, מתרץ המוהל.
עכשיו גורנישט מגיע עם כוסית קטנה וצחורה, עוטף אותה במטפחת לבנה ומגיש למוהל.
- אבל שילמו רק בשביל ברית הפעם, לוחש לו המוהל.
- גורנישט, צורחת אמו בעזרה, זה בשביל החתונה של מחרתיים, כמה פעמים צריך להגיד לך?
- מתחילים, זועק המוהל ומכין את מערכת כליו. הסנדק מובא רועד ומתיישב על אליהו הנביא בטעות. בעזרת הנשים מתעלפות אם הוולד ואמה.
המוהל מניף את ידיו למעלה ופונה אל הקהל.
- רואים, הוא מטיח בהם, שום אצבע לא רועדת לי. יישר-כוח, ניגש למלאכה. ואז הוא אומר פסוק מפרקי אבות שמשרת אותו יפה בנסיבות שכאלה, 'לא עליך המלאכה לגמור'...
- מה לא לגמור? מזדעק שוב בעל השמחה. מה, אתה הולך להשאיר חצי תלוי?
- מה, מה, מה. אני לא מוריד את זה, מסביר לו המוהל בלחישה. אני משאיר משהו כדי שיוכל לבצע את המלאכה בבוא היום. הוא מניד בראשו בחמלה לכיוון הורי ההורים.
עכשיו גם לופו אפור כולו. ברגע שמבזיק ניצוץ אור מחלפו של המוהל נשמעת זעקת אוי נוראה בעזרת הנשים וכמה מהן נופלות. בעזרת השם איש לא נפגע, רק נשים. האב גם הוא נופל והמוהל ממלמל, תנו לו לנוח, הוא עבד קשה מאוד. לי הוא לוחש, תספור, תספור או שאעשה לך תספורת... לפתע נשמעת זעקת התינוק ומחאתו. כולם אומרים מזל-טוב, ברוך השם, ומתעודדים.
- השיינע שטיקאלע, צועק המוהל, אזוי וי הפערפלך.
הקהל זורם לכיוון ההרינג והלחמניות בחמאה, התבלינים, החריפים והמשקאות. כולם מתחבקים עם כולם ובולעים את הרוק שקפא בצינור הוושט. הם לוגמים וודקה ומעודדים איש את רעהו בטפיחה על השכם. לופו וגורנישט מטפלים בסנדק. הוא עדיין יושב בכיסא הסנדקות שלו עם עיניים מזוגגות. מביאים לו כוסית והוא מהנהן בראשו. גורנישט תומך בו, שולף אותו מתוך הכיסא. עדיין הוא דו-מימדי. ייקח לו זמן להתאושש.
- היה לי גילוי אליהו הנביא, הוא אומר לפעטער.
- הכל היה נס, משיב הפעטער ומביט בי בעיני החומרה שלו. אתה לא הולך לבית הספר היום? לא צריך ללמוד משהו?
המוהל, כוסית וודקה בידו ושולי זנב הרינג משייט על זקנו, נוגע בי.
- כמה אוי ספרת? אני ממהר ללחוש על אוזנו. בינוני, הוא קובע בסיפוק. לא פחות מדי. הוא נועץ בי מבט כהה ועיניו עדיין מזרות. אנחנו עוד ניפגש הרבה, אתה ואני, הוא מוסיף כלאחר יד ומושך את הכוסית לרווח שבין שפתיו.
