א. "הספין המושלם"
שחרור מחבלים רוצחים לצרכים פוליטיים הוא אחד הדברים השפלים ביותר שממשלה יכולה לעשות. העובדה שבג"ץ הכל-יכול מסרב להתערב בתירוצים שונים אינה מפחיתה מהפגיעה הקשה בשלטון החוק ומהערכים הבסיסיים של צדק, שמובנים לכל ילד ברחוב.
ברגע של לחץ מונתה ועדת שמגר כדי שתקבע כללים בנדון אך מסקנותיה נשארו חסויות, כדי לא לפגוע ב"גמישות" המדינית של ראש הממשלה. בנושא זה בדיוק עסקה ועדת החוקה כאשר דנה בהצעת החוק של
אורית סטרוק, למניעת שחרור מחבלים בעתיד. הצבעת שרי הליכוד נגד החוק היא בעייתית מאוד מבחינתם וקשה לעיכול על תומכיהם. מכאן בדיוק הגיע הצורך להסיט את הדיון לנושא היחס של הבית היהודי נגד
ציפי לבני כדי למנוע דיון בהצבעת הליכוד. העובדה שכל העיתונים עסקו בדיוק בזה - מעידה שהספין עבד!
ב. "הזעם הקדוש" חמת הזעם שבה תקפו אמצעי התקשורת את הבית היהודי וההצדקה ללא עוררין של הצורך להמשיך ולשחרר מחבלים רוצחים מעידה שמשהו פגום מאוד בציבור הזה. התירוצים של "התחייבנו", אין לנו ברירה, האמריקנים לוחצים... וכולי, אולי יכולים לשרת את הממשלה אבל מוזר שאותם תירוצים משרתים גם את התקשורת. האם לא מובן שהגיע הזמן לעצור את הטירוף הזה של שחרור מחבלים רוצחים ששום מדינה נורמלית חוץ מישראל אינה עושה? האם לאנשי התקשורת אין מה לתרום בעניין הזה?
ג. "סף הכדאיות" נראה שהפעם הלחץ הציבורי משיג את מטרתו וראש הממשלה מתחיל לשלם במטבע קשה על התנהלותו המדינית. התקדים של שחרור המחבלים בעסקת שליט נבלע ברגעי השמחה של שובו, אבל שם זה גם נגמר. שחרור נוסף של מחבלים רוצחים כ"אתנן" מדיני, רק כדי לקיים שיחות עם אבו מאזן, נוגע בעצב רגיש של הציבור בישראל, המצולק מפיגועים. ראש הממשלה נתניהו ששוקל כל החלטה על בסיס כדאיות פוליטית אישית יאלץ כנראה הפעם להסיק את המסקנות ולהפסיק את התנהלותו התבוסתנית. לציבור זה נמאס.
