כשלונות סדרתיים

אריה דרעי הוצג כמושיע הגדול, שיחזיר את שס למקומה המרכזי בפוליטיקה הישראלית. לצורך כך הוא הצליח להביא להדחתו המכוערת של אלי ישי מראשות המפלגה. התוצאה: 11 מנדטים (בדיוק כמו בבחירות הקודמות), ישיבה באופוזיציה, תבוסה בבחירות לראשות עיריית ירושלים (משה ליאון), תבוסה בבחירות לראשות עיריית אלעד וניצחון מפוקפק בבחירות לראשות עיריית בית שמש. אביגדור ליברמן הבטיח שהרשימה המאוחדת של הליכוד וישראל ביתנו תגרוף לפחות 40 מנדטים. התוצאה: 31 מנדטים בלבד – 14 פחות משהיו לשתי המפלגות בכנסת הקודמת. בבחירות לראשות עיריית ירושלים הובס האיש שלו (משה ליאון), והליכוד ביתנו הכניס בקושי רב נציג אחד למועצת העירייה. קשה לי לומר שאני יותר מדי מצטער על הכשלונות המתמשכים של דרעי וליברמן – שניים מהפוליטיקאים היותר-קומבינטורים שידעה המדינה, שאחד מהם כבר נושא על גבו עבר פלילי והשני אולי ייחלץ ממנו בעור שיניו. הבעיה היא, שהציבור שלנו נוטה להיות בעל זיכרון קצר מדי ולתת למי שנכשל עוד ועוד הזדמנויות להיכשל שוב ושוב.

הבחירות המוניציפליות חשפו לעין כל את הקרע חסר התקדים בציבור החרדי: הפלג הירושלמי הקיצוני בראשות הרב שמואל אויערבך מול הפלג הבני-ברקי הפרגמטי יותר (הכל יחסי) בראשות הרב אליעזר שטיינמן. אלימות מילולית קשה ביותר, איומים במוות, פעולות נקם, פה ושם אלימות פיזית, השחתת מודעות – הכל היה שם. מי שחושב על גיוס החרדים, חייב להביא זאת בחשבון כדי שלא יירשם על שמו עוד כישלון אחד בשרשרת הנמשכת עשרות שנים. מצד אחד, אולי יש כאן הזדמנות היסטורית לפעול מול אותם מנהיגים שיהיו מוכנים להתגמש. מצד שני, אולי המלחמה הפנימית תרתיע גם את מי שמוכן לחשוב על פתרונות יצירתיים. דבר אחד ברור: בכוח זה לא ילך – לא בכוח חוקי ולא בכוח כלכלי. האפשרות המעשית היחידה היא הידברות שקטה והסכמות, שבמרכזן צריך לעמוד היעד החשוב באמת: שילוב החרדים במעגל התעסוקה.

סגן נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, אילן שילה, אישר את מכירת פעילות בטר פלייס ליוסף אברמוביץ' ולהנרי שיינר תמורת 18 מיליון שקל, אך עד מהרה התברר שאין הם יכולים לעמוד בתנאי העסקה. שילה ביטל אותה והעביר את החברה לידיו של צחי מרקור, תמורת 11 מיליון שקל – אך גם כאן לא נדרשו יותר מכמה שבועות כדי לגלות שמדובר בבלון. במקביל, נאלץ שילה להחזיר למדף את רשת אופיס דיפו, לאחר שאבי מלכה לא הצליח לעמוד במלוא התשלומים לרכישתה. צירוף מקרים? אולי. אבל בהחלט כדאי לשילה לבדוק את עצמו, לקרוא את התיקים ולהגיע למסקנות שימנעו כשלונות דומים בעתיד.

אי-אפשר לדבר על "כשלונות סדרתיים" בלי להזכיר את נבחרת הכדורגל שלנו, נכון? זאת שמאז המונדיאל של 1970 – אליו הגיעה דרך אסיה – לא הצליחה להעפיל לשום טורניר משמעותי. ההצעה שלי היא לא להפוך את הדיסק אלא להוציא אותו לגמרי. להפסיק לחשוב שאנחנו באמת שייכים לגדולות של הכדורגל העולמי או אפילו האירופי, להפסיק להשקיע מיליונים בחלומות שווא, להפסיק למכור לציבור אשליות. במקום זה, תשקיעו את הכסף בחינוך לספורט בבתי הספר. זה חשוב לבריאות, זה מסייע בטווח הארוך לצה"ל, זה מקנה ערכים, זה משמש לפריקת מתחים. וכן, זה גם יוצר תשתית עליה יצמחו ספורטאים טובים יותר ואולי אפילו כדורגלנים טובים יותר. "טירוף", הגדיר אותו אלברט אינשטיין, "הוא לעשות שוב ושוב את אותם הדברים ולצפות לתוצאות שונות". ההתנהלות של עסקני הכדורגל שלנו בעשורים האחרונים מוכיחה בצורה מושלמת את נכונותה של ההגדרה הנהדרת הזאת.

כאשר קראתי השבוע את פרוטוקול הדיון בבג"ץ בנוגע לחוסר בערכות מגן, התקשיתי להיות בטוח שנציגי המדינה דיברו ברצינות הראויה. הם נשמעו הרבה יותר כמו דמויות מ"כן, אדוני השר". אין בעיה של חלוקת ערכות, אלא רק חלוקה הדרגתית שלהן – אבל אין לכל האוכלוסיה; אם כולם היו באים לפני שלוש שנים, לא היו תורים והיה בשביל כולם – אבל עכשיו אין, כי אז לא באו; בעצם 40% מהאוכלוסיה כבר קיבלו – אבל אין קריטריונים לחלוקה. מרים בן-פורת הצביעה על הליקויים כבר ב-1991, מיד אחרי מלחמת המפרץ הראשונה. אנחנו 22 שנים אחרי, ועדיין אין מספיק לכולם. אז מה אם ב-2009 החליטה הממשלה שבתוך שנתיים וחצי תהיה ערכה לכל אזרח; אז החליטה. אז מה אם אומרים לנו שהעורף יהיה חזית מרכזית במלחמה הבאה; אז אומרים. זה בדיוק כמו בנושא רעידות האדמה: אז מחליטים, אז אומרים. שני המחדלים הללו מתחרים מי מהם הוא הארוך ביותר בתולדות המדינה. כאשר תבוא רעידת אדמה חזקה – ובניגוד להפעלת נשק כימי, כאן הסבירות גבוהה בהרבה שזה יקרה – כל מה שיישאר להחליט הוא איפה לקבור את ההרוגים, וכל מה שיישאר לומר הוא קדיש.

בחודש הבא נשמע שוב עד לעייפה את כל התיאוריות סביב רצח הנשיא ג'ון קנדי, כאשר ימלאו 50 שנה לאירוע שהותיר את ארה"ב בטראומה. הכישלון הסדרתי פה הוא מכל הכיוונים. מצד אחד, בעלי התיאוריות למיניהן – חלקן רציניות וחלקן הזויות – לא הצליחו להוכיח אף אחת. מצד שני, ההסבר הרשמי, לפיו לי הרווי אוסוולד היה הרוצח היחיד והוא פעל על דעת עצמו, לא מתקבל על דעתם של חלק ניכר מהאמריקנים. חלק משמעותי מהמבוכה הזו יש לייחס לוועדת וורן, שבדקה את הרצח מיד לאחר שהתרחש. הוועדה הזו, בראשות נשיא בית המשפט העליון, ארל וורן, היא שקבעה שאוסוולד אחראי לבדו לרצח. אבל היא הורתה לסגור ל-75 שנה עשרות רבות של מסמכים, ובהם עדותה של ז'קלין קנדי ותיקי החקירה של ה-FBI, ה-CIA והשירות החשאי. רק בתחילת שנות ה-90, בין היתר בעקבות סרטו של אוליבר סטון "JFK", נפתחו כמעט כל המסמכים הסגורים וכיום יש לציבור גישה ל-98% מהמסמכים של הוועדה. אלא שעד אז, ההסתרה/ההשתקה הזו הייתה הקרקע הפוריה ביותר לכל ההסברים האחרים – החל מכך שלינדון ג'ונסון עמד מאחורי הרצח כדי לרשת את קנדי, דרך הטלת האשמה בקובה ובבריה"מ וכלה בהפניית האצבע המאשימה כלפי המאפיה ו/או ה-FBI. כאשר יודעים שמשום מה חלק משמעותי מן המידע נמנע מן הציבור, עולה מאליו החשד שלמישהו – ובמקרה זה לממשלת ארה"ב – יש מה להסתיר. זהו לקח שכדאי ללמוד לכל מי שרוצה למנוע מהציבור את המידע המגיע לו.