מדינת ישראל, שהוקמה בעקבות השואה ונבנתה בדמים רבים, תרתי משמע, מתנהלת בימים אלה, 40 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאי של שלווה בים סוער. "אחינו" - שכנינו הקרובים והרחוקים, הנלחמים ביניהם ובתוכם בשנאה קיצונית, מאוחדים בדבר אחד: הרצון להכחידנו ולשחרר את המזרח התיכון מנוכחותנו.
אנחנו בתמימותנו וחלומותינו על שלום, מסרבים לראות את המציאות ולהבין שאת מה שהם מעוללים לאחיהם הם עלולים לעשות לנו ועוד יותר במידה וניתפס על ידם הוזים בחלומות ולא מוכנים.
בימי העיון והכנסים הנערכים בחודש האחרון, במלאות 40 שנה לרעידת האדמה אשר חוותה המדינה במלחמת יום הכיפורים, עולה ללא הרף השאלה: האם הפקנו לקחים מהתנהלותם הכושלת של ההנהגה המדינית והצבאית באותה מלחמה.
התשובה בד"כ חיובית. מאידך-גיסא נשמעת מיד הטענה, שהמלחמה הבאה תהיה שונה לגמרי מהקודמות, במיוחד לאחר התרסקותם של צבא סוריה במלחמת האזרחים וצבא מצרים בעקבות ההפיכה. כמעט אין חולק על התחזית, שהיה ונותקף בפעם הבאה, תעמוד המדינה כולה תחת מטר של אלפי טילים מדויקים יותר או פחות, עם טווחים וראשי קרב שונים. טילים שיפגעו בריכוזי האוכלוסיה, בסיסי ומחנות צה"ל, כולל שדות התעופה והנמלים, מרכזי התעשיה, הכורים, תחנות הכוח ועוד.
התחזית הנ"ל מתבססת בעיקר על לקחי אויבינו ממלחמת יום הכיפורים כשלא יכלו, למרות יתרון ההפתעה בפתיחה, להתמודד עם השריון וחיל האוויר הישראלי. העובדות בשטח גם מוכיחות שהפסיקו כמעט להצטייד בטנקים ומטוסים חדשים והדגש בבניית כוחם עבר לתחום הטילים והרקטות.
מערכת הביטחון, שמודעת לשינוי הנ"ל, עליו דיברו לאחרונה הרמטכ"ל, ראש אמ"ן לשעבר ואחרים עדין לא התאימה את מאמציה ולא משקיעה עדין את המשאבים הכלכליים, האנושיים והטכנולוגיים להתמודדות עם האיום שעלול לגרום לנו בשעת מבחן לנזקים אדירים ברכוש ובנפש. היא מבססת את ההגנה האקטיבית על יירוט באמצעות טילים, אומנם משוכללים ומשופרים אולם מבוססים על קונספציה שלא תיתן תשובה - לא מבצעית ולא כלכלית - לאיומים.
כל זאת בשעה, שקיימת כבר טכנולוגיה עתידית, מבוססת לייזר, שפותחה, נוסתה בהצלחה מלאה בשיתוף עם ארה"ב ונזרקה לפח. מדובר במערכת ה"נאוטילוס" וה"סקייגרד", שתוכננה בעקבותיה, אשר פועלות במהירות האור ומסוגלות ליירט בעלות אפסית מפגז מרגמה ועד לטילים ורקטות, ללא קשר לטווח מהם הם משוגרים.
כשאני שומע את אלוף במיל.
צבי זמיר - ראש המוסד במלחמת יום הכיפורים - על רגשי האשמה שיש לו כתוצאה מאובדן בן של חברו באותה מלחמה, איני יכול להבין איך מערכת הביטחון וראשי המדינה כיום, אינם מכנסים את טובי המדענים והמומחים , ביניהם ראשי עמותת "מגן לעורף" אשר נאבקים כבר שנים לשילוב מערכות לייזר בהגנת המדינה. איך הם מרשים לעצמם שלא לבחון שוב את הנושא על כל צדדיו והיבטיו ולהיצמד לקונספציה שזרקה את מערכות הלייזר והטכנולוגיה שבבסיסן לפח.
כתב לאחרונה ידידי ד"ר גיא בכור את סיפור הפיכתה של מדינת ישראל למרכז עולמי בנושא המלט"ים והמזל”טים. הדבר קרה בעקבות עקשנותם של מספר חברים שנאבקו ומנעו את סגירת הפרויקט.
אותו דבר יכול לקרות גם בתחום מערכות הלייזר אם מישהו למעלה ישמע את זעקתם של אותם מעטים אשר רק מתוך דאגה למדינה ולא מתוך שום אינטרס אישי, מנסים לסובב את גלגל הלייזר חזרה ולחדש את הפרויקט.
אפשרות בלתי חוזרת המציאות ההזויה בה אנחנו חיים יצרה דווקא בשנה האחרונה אפשרות, אולי בלתי חוזרת, למימוש הרעיון:
1. מצבם של צבאות אויבינו ,אותו תיארתי להלן, מאפשר למערכת הביטחון להפנות יותר משאבים ממערכות הנשק הקונבנציונליות לפיתוח והצטיידות במערכות לייזר.
2. יותר ויותר מדינות בעולם (דוגמת דרום קוריאה, סעודיה, מדינות אירופה ואחרות) מודעות לאיומי הטילים והרקטות כך שהשוק הפוטנציאלי למערכות לייזר שיפותחו, אולי כהמשך לעבר, במשותף עם ארה"ב, הוא אדיר.
3. ככל שהטילים והרקטות ההתקפיים משתכללים, כן יידרשו מערכות יותר יעילות ליירוטם ומערכות הלייזר הפועלות במהירות האור יתאימו לכך.
לסיכום, אני פונה שוב, לכל מי שלקחי מלחמת יום הכיפורים מהדהדים בראשו, להצטרף למאבקם של ראשי "מגן לעורף" לשילוב מערכות הלייזר בהגנת המדינה, כדי למנוע בעתיד מצב של בכי ונהי על מחדל, שכיום אפשר עדין למנוע אותו.
