במאמרו
"העטרה שנתביישה" כתב רפאל ישראלי דברים חריפים בגנותו של הרב
עובדיה יוסף, שבאותם שעות נראה היה שהוא מבריא מחוליו. את דבריו קראתי שבוע אחר כך, בעיצומם של ימי השבעה אחר פטירת הרב.
עם שהדברים עצמם, ברובם, אינם ראויים לתגובה בגלל הניסוח הבוטה, ההגזמות וחוסר הדיוק, הרי שרוח הדברים אינה ייחודית לכותב. ובכל זאת, עם היות הרב עובדיה מושמץ סדרתי בכלי התקשורת בישראל, שלא לומר בתוכניות הבידור, עדיין זכה הרב ללוויה המוערכת כגדולה ביותר בישראל.
כיצד אפוא קרה הדבר?
על מעמד הלוויה האמונה היהודית מבוססת בעיקרה על מספר בודד של אירועים ועל תיעודם. על-פי אמונה זו, במעמד הר סיני קיבל עם ישראל את הגדרתו יחד עם תפקידו הכללי כעם, תפקיד המלווה את היהודי הבודד למשך תקופת חייו: לימוד תורה וקיום מצוות. אין בידינו עדות כלשהי המאששת את קיומו של המעמד, מלבד התיעוד האישי - העברת הסיפור מאב לבן.
ערך נלווה ומחויב לקיום ייעוד זה הוא ה
כבוד. בן שאינו מכבד את אביו לא יוכל להאמין לסיפוריו. תלמיד שאינו מכבד את רבו, לא יוכל להאמין לו שרבו מבין יותר ממנו. נכון, יש ערכים נלווים שליליים לכבוד: הדחקת ביקורת בטענה שזו מביעה זלזול, פולחן אישיות ופולחן מתים.
לא לחינם מאופיין הישראלי המצוי בחוסר כבוד מוחלט. יש שאינם מכבדים את העם, או את הארץ, או את עצמם, או את שכניהם, או את הכל גם יחד. עזיבת הדת, פרשנות חובבנית, פרשנות מסרסת במודע, הם פירות השורש של חוסר כבוד לדורות שקדמו.
על-פי רוב, אנשים מתכנסים על-מנת להפיק תועלת אישית, או לקוות לכזו. כאלה הם כינוסים פוליטיים, הפגנות, הופעות, פסטיבלים, ודומיהם. אך הלוויה על-פי האמונה היהודית מאופיינת בנתינת כבוד לנפטר, ובעיקר - הזדמנות להתבונן ולעורר את האדם למלא את תפקידו, אם על-ידי לימוד חיובי מהנפטר (מה כן לעשות), אם על-ידי לימוד שלילי (מה לא לעשות), ואם על-ידי לימוד מעצם המוות - שזמנו של האדם קצוב, תפקידו מוגדר, ואין הזדמנות חוזרת.
על הרב איני יודע אם במאמרו הזכיר פרופ' ישראלי את מוצאו המרוקני שלו עצמו לשבח או לגנאי. אציין שגדלתי בצד השני, בעיקר בקהילה החרדית האשכנזית. מכל מקום, כשגדלתי ידעתי את הרב בתור "שנוי במחלוקת", בין בקרב שומרי המצוות ובין מחוצה לו. רבים מן הרבנים שהיללו אותו בימים אלה, חירפו אותו בימים אחרים. ראיתי, שמעתי.
כבר המליץ רבי סעדיה גאון את הקביעה: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה (תורה שבכתב ותורה שבעל פה)". עבור חלק ניכר בעם היהודי, המאפיין והמגדיר של היותם יהודים הוא התורה. ואין זה משנה כמה הם שומרים עליה. כמו בן שמכיר את הוריו, גם אם אינו מדבר איתם.
המאפיין הבולט ביותר אצל הרב יוסף בא לידי ביטוי בשמו: עובד - י-ה. מהבוקר עד הערב. מצאת החמה עד צאת נשמתו.
נכון, הוא גם עסק בפוליטיקה. והוא קילל. וכשיעמוד לדין על חייו, הוא יצטרך להסביר כל קללה וכל צ'פחה, על מה נאמרה וניתנה.
אומנם, יהיה לו עוד הרבה מה להוסיף:
הוא יוסיף את המאפיין העיקרי בחייו - לימוד תורה והשתדלות מוחלטת לקיימה.
על לווית הרב ללוויה זו באו אנשים רבים במטרה לחלוק כבוד לתורה.
הם לא באו להפיק תועלת אישית. לפחות רובם. אותם אנשים קטנים ששרצו סביב הרב בחייו, לא הניחו לו גם במותו. כמה מאלה שאחזו במיקרופונים והתראיינו לכלי התקשורת, ניסו לעשות הון פוליטי ואישי גם באותם רגעים. ניסו לזהות את הקהל שבא ללוויה כמצביעי מפלגת ש"ס, למרות שעל-פי הדיווחים השתתפו בלוויה מספר כפול של אנשים מאלה שהצביעו לה בבחירות האחרונות (קצת פחות מ-350 אלף בני אדם).
השתתפו בלוויה גם אנשים שהרב עצמו פגע בהם. כיוון שמעבר לרב עובדיה יוסף האיש, שיש שדנים אותו לשבח ויש שלא, שוכן הרב עובדיה יוסף שביטל עצמו לתורה, שהיא ביטויו של האל עלי אדמות, על-פי הדת היהודית.
וכפי הנראה, רבים הם בני העם היהודי המגדירים ורואים עצמם כיהודים על-ידי התורה ועל פיה, על-ידי לומדי התורה ועל פיהם. זה לא קשור לקיום מצוות בפועל. זוהי אמירה עקרונית, שנראה כי רבים שותפים לה.
אפשר שהבנה זו, היא שהניעה רבים כל כך לצאת ללוויה.
