"מדוע טרחתי לכתוב כול זאת. אולי להשאיר איזו שריטה קלה בעתות הזמן. אולי כדי למסור לילדיי ולילדיהם, על המה, הלמה, האיפה - כול העניין הזה. לוח השנה אומר שאני עכשיו בן 85 ובידי מישהו אחר - הדקות, השעות והימים, ואולי עם קצת מזל, גם שנים, שנותרו לי. בכול מקרה עלי לספר את הסיפור. אני מבקש שילדיי יקשיבו למה שיש לי לומר, למורשת שאני משאיר להם. בדיוק כמו שאני ירשתי את מסורת אבותיי, שבלעדיהם לא היינו מה שאנו". טום מבין עברית אבל שפת הדיבור שלו היא אנגלית. "הנתיב שלי הוליך אותי מעידן של עושר, לציונות ולסוציאליזם חדש. בעצם מדובר כיום בסוציאליזם קפיטליסטי. אני חי בנוחיות רבה, מלבד המשרתים שהיו לי שם. אבל אני כאן ואני מרגיש נוח בקרב הציבור הרחב. אני לא חי מה שהעושר שלי מאפשר לי. מה שאשתי ואני צריכים לעשות אנו עושים בעצמנו. טיילנו לשוק האיכרים בנמל תל אביב כדי לקנות מזון ירקות ופירות. ומשקנינו את המצרכים הדרושים, הערכנו את השווי של מה שרכשנו, כמו כולם. אנו חלק מן החיים כאן." במילים ספורות אלה שבהם פתח בשיחה אתי, מקופלת הגדה היסטורית בת כמאתיים שנה. שני הוריו של תום, דוד ורות (לבית שטיין) היימן, הם ילידי אמריקה, ודור שני ושלישי של מהגרים מגרמניה בתקופה הרפורמיסטית. הם יכולים לעקוב אחר הענף המשפחתי שהחל בשנת 1492 כאשר יהודים לא מעטים הגיעו לשם. אבל הנתונים הברורים יותר הם מראשית המאה ה-19, כאשר החיים היהודיים בגרמניה נעשו קשים יותר ויותר. השלטונות הגבילו אותם בענפי המשק, הכלכלה, בהשכלה, בעצם בכול התחומים בחיי היום-יום. ואגב, מי שחושב שהשואה צמחה על שדה בור בגרמניה, מקבל כאן עדות שזה לא היה ככה. הרדיפות והאפליה הביאו להגירה הגדולה של 150,000 יהודים מגרמניה לארה"ב בשנים 1820-1860, ביניהם סביו של תום. הם התיישבו באזורים כפריים אבל לא כחקלאים אלא כיזמים זעירים. אפשר לכנות אותם סוחרים נודדים. הם נסעו למקומות שונים, העמיסו על העגלות מצרכים כולל מוצרי חיטה פירות ירקות ועוד אביזרים שימושיים ומכרו אותם באזורים רחוקים, שם היה מחסור בהם,וגם הגישה התחבורתית הייתה קשה. זאת הייתה עבודה מפרכת של יום ולילה, אבל הייתה פרנסה בצדה. הם התמידו בנחישות והתפתחו .רבים מקרב היהודים עשו זאת. באירופה גם אבות הרוטשילדים. אביו של תום שמע סיפור מתקופת מלחמת האזרחים כאשר הסב שלו ישן לצד סוס, עם אקדח מאחורי התרמיל ושמר על מחסן ציוד ואספקה בעת המצור על העיר אטלנטה במדינת ג'ורג'יה. זה המקום שבו ריכז מפקד חיילות האיחוד (הצפוני), הגנרל שרמאן המהולל, חיל של 100,000 חיילים, במאמץ להדוף את חיילי הקונפדרציה- הדרום- בראשותו של הגנרל לי המפורסם לא פחות. זאת ההיסטוריה של המשפחה אשר בעמל, בתבונה, בתחכום ובניצול הזדמנויות הגיעה למאה העשרים לעושר רב ולנכסים, בתחומים שונים כולל בנקאות והשקעות. תום נולד ב-1928 עם פרוץ המשבר הכלכלי הגדול, כאשר הבורסה ב"וול סטריט" צנחה. אבל גם בשל סוג ההשקעות, ניהול נכון ותחכום, המשפחה לא נפגעה. להפך, בתחומים מסוימים אף יצאה נשכרת. אולם דווקא בשנים שלאחר מכן הייתה שקיעה בעסקים אך לא עד כדי שינוי כלשהו באורח החיים שלהם. תום למד והתפתח, תמיד תוך שאיפה להיות עצמאי, ובלתי תלוי בהוריו או משפחתו. אף שלא היה לו מקצוע מלבד ראשו הקודח, ואחר כך אימץ את המצלמה.

בשנת 1950, ותום בן 22, ביקרו אצלם זוג ידידים מלונדון. תום הצטרף אליהם בשובם ללונדון באונייה "קווין אליזבת". הוא רצה לראות את לונדון לאחר ההרס שגרם לה ה"בליץ הגרמני". יום לאחר ההפלגה הוא קבל מברק מאימו שבבית התקבל צו גיוס, וכי המשפחה הודיעה לצבא שתום הפליג, אך יש לו כרטיס הלוך ושוב, ככה שמובטח שהוא יחזור. הימים הם ימי ראש השנה ויום כיפורים. אבל בראשו צץ רעיון מטורף. את יום הכיפורים הוא רוצה לעשות בישראל. הוא החליט להטיל מטבע, ונראה מה הגורל העיוור יאמר. המטבע נפל על הצד הנכון. ברדתו מן האוניה באנגליה הוא ראה את עיי החורבות שגרמו הנאצים בלונדון ולבו נחמץ. מכיוון שדעתו הייתה נחרצת לנסוע לארץ, וכדי להבטיח שלא יהיה שיבוש, כזה או אחר, הוא לא המתין הרבה וניגש לקונסוליה הישראלית. בימים אלה לא רק צריך היה לקבל אשרת כניסה- ויזה - לארץ המובטחת, אלא לחכות ימים, ואפשר שבועות עד שיתקבל אישור מירושלים. הוא התקשר להוריו וביקש שיפעילו את הפרוטקציה של המשפחה, ויודיעו לראובן רובין, הצייר הנודע, ידיד המשפחה, על בואו. תוך כמה ימים הגיעה הבשורה המיוחלת. העניינים סודרו. תום הזמין כרטיס בחברת התעופה הבריטית, הממלכתית אז, BOAC. בבואו לנמל התעופה לוד חיכה לו ראובן רובין שלא מכבר סיים את תפקידו כשגריר ישראל ברומניה. "אני זוכר כי בליל הסדר בסוף קריאת ההגדה סבי הרים את קולו וקרא כמה פעמים: "בשנה הבאה בירושלים". והנה אני עומד במדינת היהודים ולא יודע מה לעשות. שמעתי וראיתי בקולנוע שיש כאלה שמנשקים את הארץ בבואם". בדרך מן השדה לתל אביב עדיין ניכרו היטב עקבות מלחמת העצמאות. לאורך הכביש היו מחסומים, עמדות של שקי חול, חיילים ורכבים צבאיים. מראה לא מלבב לחובב ציון חדש. אולם במשך שהותו הוא למד להכיר את הארץ והיה חשוב לו לתום להכיר אותה דווקא זמן קצר לאחר הולדתה. היו לו מדיריכם טובים לכול מקום שביקש ללכת, הזוג רובין, שבביתם הוא גם התאכסן. באחד הימים לקראת שובו לארה"ב עלה בראשו של תום עוד רעיון. בבית מחכה לו צו גיוס לצבא האמריקי, אולי הוא יפתור את הבעיה ויתגייס לצה"ל. אסתר רובין ידעה כי הצבא האמריקני לוחם בקוריאה, ולכן הרעיון של תום נראה לה כרעיון לא רע. בארץ בינתיים נסתיימה המלחמה. לשָבָת בצהרים היא זימנה מפקד בכיר לביתם לארוחה. תום לא זוכר את שמו, אך היו לו כמה פלפלים על הכתף. - "אם לא יקבלו אותי בצבא האמריקני וישנה מלחמה, האם אוכל להתגייס לצה"ל" – שאלתי את הקצין באנגלית, כי לא ידעתי עברית. - "האם אתה יכול לנהוג ברכב?- שאל הקצין. - "כן" - "אם ככה אתה יכול לנהוג ברכב ולהיות חייל." כנראה שהמפקד ראה את כול העניין כבדיחה שצעיר מבית עשיר יבוא לכאן ויתגייס לצה"ל. הוא שאל. - "האם אתה יכול להבחין ברכב כאשר אתה על ידו" - אני מניח שהוא התכוון כאילו לראייה לקויה שלי. - "וודאי" - אומר לו תום. - "אם ככה אתה יכול להיות בצה"ל ולשטוף כלי רכב צבאיים"- פסק. - "שיחה זאת" - מספר תום - "לא הביכה אותי. להפך, התחלתי להבין מה הם הצרכים האמיתיים של מדינה זאת שרק נולדה." ואלה היו הרגעים שבהתם תום התחיל לחשוב ברצינות לעלות לארץ לסייע במה שדרוש. "חשבתי שאולי אשקיע ברכישת כמה רכבים כבדים שיש בהם צורך לבנייה ולפיתוח. העניין חדר עמוק לראשי וללבי, והיה לי ברור כשמש שיום אחד אני כאן ולתמיד. אמרתי זאת גם לרובינים" לאחר כמה ימים של סיורים בירושלים ובחיפה הגיע הזמן לשוב ונראה שהנסיבות הביאו לכך שהפרידה הייתה קשה. זמן קצר לאחר שהמטוס המריא, הודיע הטייס שיש בעיה עם דליפת שמן והמטוס נאלץ לחזור ללוד, ומכיוון שלא היו אז בתי מלון בסביבה, הנוסעים לנו במטוס, עד שהגיע מטוס חלופי שהטיס אותם, למחרת, חזרה ללונדון. משם הפליג תום באונייה "קורונייה" חזרה לניו-יורק. כעבור 11 שנה, לאחר שעשה בארה"ב לביתו בתחום הכלכלי, גויס לצבא, נשא אישה והוליד שלושה ילדים, חזר תום לישראל לחגוג את מלאת עשור לנישואיו לאשתו הראשונה, סנדי. אבל אחד הסיפורים הגדלים מתוך המחרוזת, מתחיל באוקטובר 1973.

"זה היה אחד מימי אוקטובר החמים מאוד כאשר מצאתי עצמי בטנדר, עמוק בשטח הסורי. בקושי יכולתי להבחין בעצמים סביבי. החול שהועף מגלגלי רכבים אחרים הסתיר הכול (תום הצטרף ליחידה כצלם - צ.ג). אלה היו הרכבים של חטיבה 7, חטיבת השריון. כול ששמעתי היו צרורות מכלים אוטומטיים ,פיצוצים עזים והדי ירי הטנקים. אני הייתי לבוש במדי צה"ל כמו כולם והייתי מכוסה שכבה עבה של עפר כמוהם... באותם רגעים שכחתי לרגע את המתרחש סביבי וכול כולי חדור בתחושה עמוקה של התרוממות רוח, בכך שאני בדרך שלי הופך לחלק ממולדתי החדשה. זאת הייתה אופוריה מטורפת של המלחמה. אני בלתי מנוצח, שום דבר לא יכול לפגוע בי. חשבתי שאני אדם מיוחד, שהגעתי למוקד של התכלית בחיי. כאן בארצי שלי, כול כולי רחוק מן הבועה של עושר, פאר ותענוגות החיים, שבה גדלתי במה שנקרא "בחבורה שלנו" (אנ"ש - יוצאי גרמניה שבאו לארה"ב בראשית המאה ה-19 - צ.ג). כאשר אני מסתכל לאחור אני יכול לומר לעצמי בחיוך שבואי לארץ היה הדבר הנבון ביותר שאי פעם עשיתי. שיניתי את חיי. אימצתי מורשת חדשה לצד זאת הישנה שלי. שיניתי את עולמי, נולדתי לעולם חדש." מי שחושב שעלייתו של אמריקני, בן להורים עשירים, קליטתו חלקה - טועה. תום, ואולי במתכוון, רצה לחוש את כול "דרך הייסורים" שעובר עולה חסר כול, חסר שפה, חסר קשרים, חסר רעייה, חסר פרוטקציה - בארץ הקודש. את רשמיו הוא שלח במכתבים ארוכים לאימו. נראה שתום היה החביב של אימו. ראוי כאן להזכיר שתום לקה בשיתוק ילדים בגיל 23 והוא עשה הכול כדי שנכותו לא תפריע לו בשום דבר, כולל בתקופת היותו צלם במלחמת יום הכיפורים. ואם לא די בכך רעייתו סנדי, לאחר נשואים של 18 שנים והולדת שלושה ילדים, החליטה להיפרד ממנו. הבשורה הראשונה על כך הגיעה אליו דרך אימו. הוא היה הלום. זה היה רעם שהכה בו. בשביל תום הטראומה הייתה כפולה. עצם המהלומה הפתאומית שלה לא ציפה. גם במחשבה שנייה כאשר נתן את דעתו על כך שחרף המשברים שעברו על המשפחה, מעולם לא היו שם גרושים. ולא זו בלבד, אלא שתום היה חייב להיפרד משלושת ילידיו . אפשר ועל-רקע זה ניתן להבין יותר את הצעד הפתאומי, האימפולסיבי, שעשה בנתקו את עצמו מכול העבר, לרבות משפחתו, ולבוא לארץ. הוא חשב על זה לפני כן. הא-ראייה: הוא ביקר כאן שוב ושוב. אבל המכה שקבל עזרה לו לא רק להחליט שהוא עוקר לישראל אלא גם לממש זאת .שנה לאחר מכן הוא הכיר את בת זוגתו, עוזיאלה בוכמן שהוא חי אתה מאז.

בכול זמן השיחה ביני לבין תום, עוזיאלה ישבה והאזינה. לא שהיא לא דברנית. היא כן. היא לא רק שואלת שאלות בשיחות רעים, היא חוקרת. היא סקרנית, בכול התחומים, ולא תניח לסוגיה עד שהיא לא ירדה לסופה, או הסתפקה במענה. גם לה זיכרון טוב, והיא ידענית ודעתנית. היא הייתה והווה "מנהלת בית ספר". בגיל 81 היא דינמו פעיל בתחומים רבים בארץ, בעיקר בתחומי חברה, תרבות ואומנות. והיא זאת שדואגת לכך שתום בעלה, שהמגבלות הפיזיות שלו, עקב ניתוחים, שעבר לאחרונה, מכבידים עליו. עוזיאלה, אין אירוע, ויהיה קרוב לבית או רחוק, שתום לא יתלווה אליה והוא עושה זאת ברצון. כולל כפי שהזכרתי קניות בשוק, וכיוצא באלה זוטות. תום פגש אותה בעת דיון על תערוכת צילומים שהתקיימה בבית ספרה ביפו שאותה ניהלה במשך שנים. היא קיבלה טלפון מחברתה, וכאשר נקראה לטלפון ביושבה ליד אימה החולה בבית החולים. "יש כאן איזה עיתונאי אמריקני, אנא בואי" - עוזיאלה באה, ונשארה עם תום - עד היום. עוזיאלה נולדה בתל אביב ב"שכונת מכבי" או כפי שהייתה ידועה אז "המושבה האמריקנית-טמפלרית" על גבול יפו, ליצחק ושרה בוכמן שבאו לארץ בעלייה הרביעית בשנת 1923. בית המסחר שהקים אביה נשרף על-ידי פורעים ערביים והמשפחה עברה לגור בשכונת פלורנטין. היא סיימה את לימודיה בגימנסיה הרצליה בגיל 17 ובטרם גויסה לצה"ל, החלה ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1950 היא נישאה בניגוד לעמדת הוריה, ושנה לאחר מכן נולד בנם הראשון והיחיד דורון. בין השנים 1960 וראשית שנות ה-70' היא מלאה תפקידים חינוכיים וחברתיים רבים, לרבות ניהול בתי ספר, טיפוח חיים קהילתיים, סיוע לנצרכים בכול התחומים, כולל מימוש צוואתה של אימה להמשיך פעילות לנצרכים, כולל שואה ניצולי שואה. היא הרחיבה את פעילותה במסגרת "קרן בוכמן היימן" שעוזיאלה יזמה אך תום תמך בה בנדיבות רבה. גולת הכותרת של הפעילות, שלה ושל בעלה, הייתה בשנות ה-90' כאשר באה העלייה הגדולה מחבר העמים וגם העלייה מאתיופיה. הזוג נרתם לסייע לעולים הן מכספם שלהם והן מקרנות שהקימו. בקרב העולים מרוסיה היו כידוע רבים שהיו מוסיקאים מעולים. ההיימנים החליטו לקיים "קונצרט חגיגי וחלוקת מלגות ומענקים לאנשים שידם לא משגת ללמוד". אירוע זה הפך מאז לאירוע שנתי. בשנת 2007 עוזיאלה קבלה את התואר "יקירת העיר תל אביב" על פועלה הרב בתחומים שונים בחיי העיר והמדינה. וכיום בת 81, כאמור, היא נראית ופועלת כאילו העתיד לפניה, ובמידה רבה של צדק. כאשר הזוג נעדר מן הארץ למשך חודשיים בשל שהות בניו-יורק, דורון בנה ממשיך בפעילות של הקרן. לאחר פסק זמן בחוץ, עוזיאלה עמלה במשך שבועות לחדש קשרים,להתעניין היכן שדרושה עזרתה, התערבותה, פעילותה לקידום צעירים מוכשרים שידם לא משגת להוציא ממון על לימודים ויש בה חדוות חיים בלתי רגילה. אין לי ספק שיכולתם של ההיימנים לסייע חומרית לזקוקים היא אלמנט מאוד חשוב, אצלנו ובכול מקום בעולם. אולם באותה מידה בהכירי את הזוג מכמה מפגשים ומאותה שיחה ממושכת בביתם, אני מתרשם שהעזרה, הנתינה לזולת, ההזדהות, אהבת הארץ, והאדם הם בגנים שלהם. אם לא בגנים אז הנסיבות הפכו אותם לכאלה. לאחר הריאיון הרטרוספקטיבי עם תום, ראיתי לנכון לשאול אותו כמה שאלות איך הוא רואה את המצב בארץ. וכמי שהחיידק הכלכלי דבק בו מאז ילדותו, שאלתי אותו בנושא זה. "תראה. העובדה שהשקל חזק יותר מאשר הדולר, השטרלינג, הפרנק, היא חידה. בעצם זה משהו ללא בסיס קבוע, עם כול העזרה שאנו מקבלים מארה"ב מהקהילה היהודית ואחרים. אנו גם לא מטפחים מספיק את המשאב החשוב-החומר האנושי. ואם יהיה שינוי דרסטי, מדיני או בינלאומי,גם המציאות הכלכלית תשתנה כאן דראסטית." "ויש לך משהו לומר על המצב החברתי?" - אני שואל. תום חושב, חוכך בדעתו כנראה מה יהיה הדגש שלו בתשובה, ולבסוף הוא בחר: "כול הנושא של מיזוג גלויות במובן הישראלי, בא לדעתי על פתרונו, יש הרבה נישואין מעורבים בין העדות. האפליה היא במקום אחר. אבל יש מצב הרבה יותר עמוק. והוא לא רק נוגע לישראל אלא גם לעולם כולו. העולם הופך לרב גזעי.אם תשאל אותי אם אני אשמח שהנכדה שלי תינשא לשחור. התשובה היא : לא אשמח. אבל אבין זאת. לא אלחם בזה. אני מודע שהעולם השתנה. מי שבוחר אלה הנכדים שלי. זה כבר לא בידינו. זאת דינאמיקה." "ומה בקשר לנושא השלום עם הפלשתינים?" "אתה מכיר את הפתגם ששכנים טובים הם אלה שיש ביניהם גדר. אבל אם צד אחד לא רוצה גדר אלא רוצה הכול, אז המצב לא טוב" "אז מה יהיה הסוף?" " אני חושש מאוד שתהיה מלחמה, ולצערי רק מלחמה גדולה עשויה להביא את השלום, בצורה כזאת או אחרת". לשמע תרחיש אפוקליפטי זה לא הייתי בהלם. רק תהיתי לגבי הפשטות שבה נאמרו הדברים. הרי לא תהיה "מלחמת גוג ומגוג". גם מלחמת העולם השנייה לא הייתה כזאת. במלחמות העכשוויות אין מנצח מוחלט ואין מובס טוטאלי. רק תלוי בשלום שבא אחרי המלחמה ובגובה מחיר הדמים תרתי משמע שהיא גובה. כול טיפת דם שניתן לחסוך למניעת המלחמה בדרך אחרת,ולא נחסכת, היא על ראש המנהיגים שלא מונעים אותה.נראה שגם עוזיאלה, שכאמור עד לנקודה זאת לא הוציאה הגה מן הפה, וזה לכשעצמו איפוק לא קטן, החליטה לתשאל את בעלה: - "אמור לי. אתה יושב כאן כמעט יובל שנים. אין לך מילה טובה לומר על המדינה". - "אני אוהב אותה". - "ומדוע אתה אוהב אותה, אם המציאות לא נראית לך? - "כי זאת מדינה יהודית" - "גם אם המדינה היהודית לא מתנהלת בסדר?" - "כאן לא שואלים אותי מי אני. באמריקה שואלים. כאן לא. כאן זה הבית שלי. אני אוהב את הבית". - "וזהו, הרי הבית הוא לא אי מבודד, הוא בארץ". תום חשב רק לרגע איך הוא מסיים את החקירה המביכה הזאת של אשתו. הושיט את שתי ידיו ושם אותם על ברכי עוזיאלה: " כי אני אוהב אותך!!!" גם אם זה נראה לי סיום "האפי אנדי" קצת "שמאלצי" - סגרתי את ה- ה"רקורדר" ואני סוגר גם את הרשומה.