ערב סבב השיחות השני בז'נבה בין אירן לבין מדינות ה-P5+1 (ארצות הברית, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה), המערב משדר אופטימיות באשר לסיכויים לפתרון דיפלומטי לתוכנית הגרעין האירנית. כל מי ששואף לפתור את המשבר בדרכי שלום מקווה שהאופטימיות מוצדקת, אולם אסור שאופטימיות תהפוך לשאננות. הנשיא אובמה הצהיר לאחרונה שארצות הברית מגיעה לשיחות עם אירן ב"מבט מפוכח". כחלק מגישה זו, על המערב לבחון את ההשפעה האמיתית של הסנקציות ואת מאזן השיקולים ולוח הזמנים האירני. בחינה קפדנית של גורמים אלו מצביעה על האפשרות שאירן מנהלת אסטרטגיה מתוחכמת, שתבטיח, כי היא תהפוך בפועל ל"מדינת סף", המסוגלת לייצר נשק גרעיני מבלי שהמערב יוכל לעצור בעדה.
הסנקציות שנכפו על אירן הצליחו לשכנע אותה לשאת ולתת על תוכנית הגרעין הצבאית שלה. עם זאת, הסנקציות נועדו ללחוץ על אירן להסכים ל"עסקה סבירה", שתמנע ממנה את האפשרות להשתמש בהסכם ככיסוי להמשך תוכנית הגרעין שלה. הנשיא רוחאני עדיין לא אימץ יעד זה, ולכן יש לתהות האם שינוי הטון האירני הוא שינוי טקטי בהתנהלות מול המערב, או שינוי אסטרטגי בנכונות להסכים לפשרות אמיתיות במסגרת הסכם. ההצעות האירניות שפורסמו עד כה מתייחסות להסכמים חלקיים בלבד, שיגבירו את הפיקוח על חלק מהמתקנים ויעצרו העשרת אוראניום ברמה נמוכה - מדד שכמעט ואינו אפקטיבי בכול הקשור להארכת הזמן הדרוש לייצור פצצה, במקרה שהמשטר יחליט על כך.
המנהיג העליון עלי חמינאי, מקבל ההחלטות האמיתי באשר לתוכנית הגרעין האירנית, מוצא עצמו "בין הפטיש לסדן". הוא נדרש לאזן בין הדרישה הציבורית לשפר את מצבה הכלכלי של אירן - דרישה הנתמכת גם על-ידי גורמים פרגמטיים בההנהגה האירנית, לבין גורמים רדיקליים במשטר, הדורשים שימור ההתנגדות למערב כערך מרכזי של ה"מהפכה האיסלאמית" ודוחים כול פשרה בסוגיית הגרעין.
עד כה חמינאי אימץ אסטרטגיית התמודדות מתוחכמת למדי. הוא מביע ספקות באשר לנכונות האמריקנית להגיע להסכם, ומרחיק עצמו מהמחוות הפומביות של הנשיא רואחני כלפי המערב, כמו שיחת הטלפון עם הנשיא אובמה. הוא תומך בחידוש השיחות בפומבי, אולם מייחס את היוזמה לרוחאני ולממשלתו. אסטרטגיה זו מאפשרת לחמינאי לצאת נשכר בכל מצב: אם רוחאני יצליח להסיר את הסנקציות הבינלאומיות בתמורה לפשרות שישמרו את יכולותיה הגרעיניות של אירן - יזקוף חמינאי את החתימה על ההסכם, לזכותו. אם רוחאני ייכשל - הספקנות של חמינאי כלפי המערב תקבל משנה תוקף, ותצדיק את המשך "כלכלת ההתנגדות" (resistive economy), שתאפשר לאירן זמן נוסף לבסס את תוכנית הגרעין הצבאי שלה. תשתית הגרעין המתקדמת של אירן תוכל לאפשר לחמינאי להתגבר על הסנקציות, אם ישכיל להסיט את התסכול של עמו מכשלון השיחות אל עבר המערב.
תוכנית חלופית התפישה הרווחת במערב, היא שהצהרותיו של הנשיא רוחאני בנוגע לכוונתו לפתור את המשבר מול המערב בתוך שנה מעידות על כך שאירן מעוניינת ליישב את המחלוקת במהירות. הנחה זו אולי נכונה לגבי רוחאני, שנבחר כדי להסיר את הסנקציות, אולם היא לא נכונה לגמרי לגבי המנהיג העליון. חמינאי יתמוך במשא-ומתן מואץ רק אם רוחאני יצליח להגיע לעסקה שתשמר את יכולותיה הגרעיניות של אירן. אם רוחאני ייכשל בכך, חמינאי עלול להעדיף לגרור את השיחות עד להכרזה על כשלונן, ולנצל את השיחות כדי לבסס עוד יותר את היכולות הגרעיניות האירניות, ולהפחית את האיום של תקיפה מערבית על תשתיות הגרעין שלה.
נוכח האפשרות של אסטרטגיה אירנית מתוחכמת כזו, על המערב לפעול בשתי רמות בו זמנית: להעמיד למבחן את כוונותיה של אירן מחד, ולגבש תוכנית חלופית בעת הנוכחית למקרה שיתגלה, כי אירן איננה נכונה לוותר על יכולותיה בתחום הגרעין. תוכנית חלופית כזו תידרש לטפל בשלושה היבטים עיקריים:
1.
הגדרת מסגרת זמנים קצרה להסכם: כדי להעמיד את האסטרטגיה האירנית למבחן, ארצות הברית ושותפותיה למשא-ומתן חייבות לקצר את לוח הזמנים להשגת הסכם, על-מנת ליצור "עסקת חבילה" מקיפה וסופית, שתיתן מענה לכל ההיבטים של סוגיית הגרעין האירני בתוך חודשים ספורים. דבר זה יאפשר למערב לקבוע האם האירנים רצינים בכוונותיהם. גם אם יידרשו ויתורים חלקיים כדי לבנות אמון בין הצדדים בהתחלה, יש להתנות אותם בוויתורים משמעותיים של הצד האירני בתום תקופת זמן קצרה, שתיקבע מראש. בכל מקרה אין להסיר את הסנקציות נגד אירן עד ליישום ההסכם הסופי. הסרה מוקדמת של הסנקציות עלולה להביא לקריסתן, ולאיבוד המנוף המרכזי של המערב נגד אירן עוד לפני השגת הסכם.
2.
הקמת ערוצי תקשורת מול גורמים מתונים באירן: מכיוון שהעם האירני הוא מושא הלחץ של המערב הוא מהווה גורם מרכזי בשיחות שבין אירן למערב. מסיבה זו על ארצות הברית לפתח ערוצי תקשורת, רבים ככל שניתן, מולו. הטלוויזיה, ערוצי הלוויין והאינטרנט הם אמצעים חשובים להעברת המסרים המערביים ולהעלאת האמינות של המערב בקרב הציבור האירני, ובייחוד בקרב הכוחות הפרגמטיים שבקרבו. למרות שהיכולת לנצל כלים אלה מוגבלת לנוכח כוחם של מנגוני השליטה האירניים בהם, מאמץ כזה יאפשר למערב להתמיד בניהול "הקרב" על תודעת העם האירני ואולי אף לזכות בתמיכה של חלקו. רק כך ניתן לפעול נגד ניסיונות תעמולה של המשטר האירני ולהתמודד עם ניסיונות עתידיים להאשים את המערב במקרה של כישלון השיחות.
3 .
גיבוש חלופה לשיחות: ארצות הברית חייבת להבטיח, ביחד עם שותפותיה לשיחות, שהאפשרות של אסטרטגיה אירנית מתוחכמת ומטעה לא תביא לכך שאירן - כמדינת סף - תהיה עובדה מוגמרת. לשם כך על המערב ליצור חלופה שתיגבה מחיר כבד מהמשטר האירני, אם אירן לא תהיה מוכנה לספק ערבויות אמינות לכך שההסכם עמה לא ישמש מעטה להתקדמות לפצצה גרעינית. במקרה כזה, המפתח לאיום כלכלי שיוכל לשנות את מאזן השיקולים האירניים טמון בגיוס של רוסיה, סין והודו לסבב חדש של סנקציות בינלאומיות. זאת מכיוון שעד היום הסחר של מדינות מרכזיות אלו עם אירן נפגע רק במידה מצומצמת במסגרת הסנקציות הבינלאומיות. בנוסף, על ארצות הברית להגביר את אמינות האיום הצבאי מצדה. השילוב של לחץ צבאי ולחץ כלכלי הוא האסטרטגיה היחידה שהצליחה לשכנע את אירן להגיע לשיחות ז'נבה, ויש להניח שזו גם האסטרטגיה היחידה שתוכל לשכנעה להסכים ל"עסקה סבירה", אם היא תסרב לאופציה זו בשיחות הנוכחיות.
השיחות בז'נבה צריכות לשמש מבחן לכוונותיה האמיתיות של אירן. בינתיים, על המערב לגבות את הצהרתו של מזכיר המדינה האמריקני
ג'ון קרי, כי "מילים אינן חלופה למעשים", ולהתכונן לתרחיש שיחייב את החרפת הצעדים מול טהרן. זו הדרך היחידה להבטיח שהשיחות על תוכנית הגרעין האירנית יקדמו את העולם לעבר פתרון אמיתי ולא לעבר אשליה של פתרון.
