מובן לחלוטין מדוע התנהלותו של
ברק אובמה בעניין סוריה לפני מספר שבועות עוררה לעורר טווח של תגובות מבלבול ועד גועל. אפילו חברי מפלגתו שלו חוזרים בחוגים פרטיים ביאוש על הגינויים הפומביים המתארים אותו כ"חסר יכולת", "מפשל", חלש", "חובבני", ו"התפקיד גדול עליו" המגיעים מיריביו הפוליטיים בימין.
כי איך אחרת ניתן לתאר נשיא המכריז מלחמה נגד מה שהוא מכנה רֶשַע גדול ודורש את השמדתו המיידית, ומיד אחר כך מכריז שישהה נקיטת צעדים לפחות למשך 10 ימים, ואז הולך לשחק גולף לפני שהוא יוצא לטיול בחלק אחר של העולם? וכאילו לא די בכך, הוא מבטיח למי שביצע את הרשע הגדול, שהפעולה הצבאית שינקוט בסופו של דבר תימשך זמן קצר מאוד וכמעט שלא תגרום נזק. זאת, אלא אם כן הוא לא יצליח לקבל את האישור הבלתי נחוץ מהקונגרס, ובמקרה כזה (לפי איש צוות לא דיסקרטי שלו) יכול להיות שהוא לא ינקוט כל פעולה צבאית אחרי ככלות הכל.
אם לסכם את ההשפעה המעשית של כל זה, כפי שצופה פיקח כמו קונרד בלק אמר ללא כחל וסרק, הרי ש"מאז פירוק ברית-המועצות ב-1991, ולפני כן נפילת צרפת ב-1940, לא הייתה שחיקה כל כך מהירה בהשפעה העולמית של מעצמה כפי שקורה עם ארצות-הברית".
אבל אם אומנם זהו המסלול שאליו הוליך אובמה את ארה"ב, ואני סבור שזה אכן כך, לדעתי זה מעיד לא עד כמה שהנשיא האמריקני אינו מוכשר וחובבני, אלא דווקא כמה הוא משופשף ומיומן. מדיניות החוץ שלו לא רק רחוקה מלהיות כישלון עגום, אלא שהיא הצלחה מזהירה, אם מודדים אותה ביחס למה שהוא התכוון לכל אורך הדרך להשיג. ההישג לא היה אפשרי, לו המטרה הייתה גלויה מדי. המיומנות נעוצה ביעילות שבה השתמש בכישורים רטוריים על-מנת להסתיר אותה.
המפתח להבנת מה שהצליח אובמה לעשות הוא הכרזתו המדהימה בשבוע שלפני היבחרו לנשיא: "בעוד חמישה ימים אנו נשנה את אמריקה מן היסוד". לאלה מאיתנו שהתייחסו ברצינות להצהרתו, המשמעות הייתה שאובמה הוא באמת שמאלן קיצוני כפי שהיה נראה שהוא, אם לשפוט לפי האנשים שעמם בחר להתרועע, כמו המטיף האנטי-אמריקני ג'רמיה רייט והטרוריסט הבלתי מתחרט ביל איירס, שלא לדבר על כך שהוא הושפע אינטלקטואלית מסול אלינסקי, "המארגן הקהילתי" המקורי.
בכל הנוגע לענייני פנים, עד מהרה התברר - גם לחלק מאלה ששכנעו את עצמם שאובמה הוא מתון ופרגמטי - כי השינוי הקיצוני שאליו התכוון היה להפוך את ארה"ב להעתק מדויק של מדינות אירופה הסוציאל-דמוקרטיות עד כמה שתאפשר לו השיטה הפוליטית האמריקנית.
כיוון שהייתה לו תמיכה מספקת למדיניות שמובילה למטרה זו, הרי שהמגבלות שעמדו בדרכו להשגתה היו רופפות למדי, ולהסרתן הוא נזקק לרמאות רטורית מזערית. כל מה שהיה עליו לעשות זה להכחיש שהוא עושה את מה שהוא עושה, על-ידי הרעפה תכופה של שבחים על שיטת היוזמה החופשית - זו שתחתיה הוא חתר בהתמדה - הימנעות משימוש במילה "סוציאליזם", קריאה ל"הגינות" כאידיאל-על וניצול העוינות כלפי ה"עשירים".
אבל מדיניות החוץ הייתה כבר עניין אחר. כשמאלני רדיקלי, מאמין אובמה שארה"ב הייתה כמעט תמיד כוח מדרדר והרסני בעולם. בהתאם לכך, השינוי הקיצוני שאותו ביקש לחולל הוא צמצום בכוחה והשפעתה של ארה"ב. וכפי שהיה עליו להדוף את התיוג השלילי של "סוציאליסט" ביחס למדיניות הפנים, כך גם היה עליו להיזהר מן התווית הרעילה של "בדלני" במדיניות החוץ.
הוא עשה זאת על-ידי הסוואת התחמקויותיו מאחריות שנוצרה מהסתבכויותיה של ארה"ב בחו"ל כסוג חדש של "התחייבות". בו בזמן, הוא הסתמך על עייפותם של האמריקנים ממלחמות ועל נסיקת הנטייה הבדלנית (שלא העזה להזדהות בשמה) הן בשמאל והן בימין, כדי להצליח לקצץ דרסטית בתקציב הביטחון, לצאת לחלוטין מעירק ואפגניסטן ו"להוביל מאחור" או לשלוח מזל"טים במקום חיילים בכל פעם שהוא נאלץ פוליטית לנקוט צעדים צבאיים.
השחיקה בכוחה של אמריקה כתוצאה מצעדים אלה התקדמה יפה מאוד, כאשר מה שזכה לכינוי הבלתי מוצלח "אביב ערבי", זימן לאובמה כמה אפשרויות להאצת התהליך. ראשית במצרים, שכתוצאה ממהלכיו חסרי הפשר איבדה אמריקה כל השפעה, ועתה, הודות לטיפולו במשבר בסוריה, הוא מביא לצמצום גדול יותר בכוחה של אמריקה מזה שעליו ודאי חלם בחלומותיו הרדיקליים הפרועים ביותר.
למען התגשמות זו של מאווייו היקרים ביותר, נראה כי אובמה מסכים לשלם את מחיר הכתמת שמו הטוב. במובן זה, בעיניו הוא מקריב את עצמו למען מה שהוא מדמיין כטובת האומה שהוא נשיאה, וכטובת העולם שהוא אוהב להכריז על עצמו כעל אזרח שלו.
הבעיה הניצבת בפני אובמה היא שלפחות מאז תום מלחמת העולם השנייה, אמריקנים מתגאים בהיותם במקום הראשון. אלא אם כן האזרחים האמריקנים השתנו באופן יסודי, כמו מדינתם המשתנה במהירות, הרי שהם לא יקבלו את דעיכת אמריקה בשוויון נפש. כשלפניו עוד למעלה משלוש שנים נוספות בתפקיד, האם אובמה ירצה ויוכל לעמוד בשחיקה הנמשכת של הפופולריות שלו, שכמעט בוודאות תבוא בד-בבד עם שחיקת הכוח וההשפעה של מדינתו?
אין ספק שהוא יכחיש שמשהו השתבש, ואם זה לא יצליח, הוא יפנה לטקטיקה החביבה עליו של האשמת אחרים - הקונגרס, או הרפובליקנים, או שדרן הרדיו רָאש לימבו. אך מה שכמעט ודאי, הוא יסרב לשנות את דרכו ולעשות מה שדרוש כדי להשיב לארה"ב את כוחה והשפעתה.
לאמריקנים נותר רק להתפלל שהבור שהוא ימשיך לחפור לא יהיה עמוק מדי מכדי שיורשו יוכל להוציא אותנו ממנו, כמו שהצליח רונלד רייגן לעשות כשנכנס לבית הלבן אחרי הנשיא קרטר, שאובמה דומה לו להפליא.
