לפני שבוע השתתפתי במסיבת נישואין. עם אם הכלה עבדתי יחד באחד מתפקידיי במשטרת-ישראל. לאירוע המשמח היא הזמינה כמה חברים טובים מהשירות שיחד עברנו כברת דרך לא קטנה. חלקם הגיעו ממש לפסגה - לדרגת ניצב - ונמנו עם סגל הפיקוד הבכיר של הארגון. במהלך הערב שוחחתי עם חברה שעדיין משרתת. השיחה גלשה לשאלה מי יהיה המפכ"ל הבא. הבטתי לעבר אותם ניצבים בדימוס והצעתי לה להסתכל עליהם ולשוות לנגד עיניה את הניצבים המכהנים היום. לרגע נדמנו ושאפנו בכבדות אוויר. לא היה צורך להכביר במילים. נכון, כולנו נוטים להתרפק על גלי הנוסטלגיה ולהאדיר את העבר על חשבון ההווה. לפעמים הגלוריפיקציה שעושים להיסטוריה מגמדת את המציאות העכשווית. אבל גם כשמסננים את ההטיה האנושית הזו, המסקנה היא בלתי נמנעת - הולך ופוחת הדור. נראה שזה המצב בחברה בכלל ובכל מוסד ציבורי בפרט, אבל בכל הנוגע למשטרת-ישראל ישנן גם סיבות נוספות להיווצרות המציאות המצערת הזו.

למרוץ למפכ"לות אין התחלה ואין סוף והוא בדרך-כלל מכוער

אקדים ואומר - המרוץ למפכ"לות נמצא בעיצומו. הוא לא מתחיל ביום שנכנס מפכ"ל חדש לתפקיד ולמעשה אף פעם אינו מסתיים. המשתתפים בו לא תמיד שומרים על הספורטיביות. לפעמים הם שמים רגליים. לפעמים הם גם נועצים סכין בגב. רמז לכך קיבלנו בשבוע שעבר, אחרי הפיצוץ באשקלון, ביום 2.11.13. מכוניתו של דרור דמארי פוצצה והוא נפצע קשה מאוד. עשרה ימים קודם, ב-24.10.13 נרצח ג'קי בניטה ואבי ביטון נפצע קשה בפיצוץ מכונית באשקלון. שני המקרים הקשים האלו, שנעשו על-רקע של חיסול חשבונות בעולם התחתון, יכלו להסתיים ברצח המוני. עוד בטרם נמוג עשן הפיצוץ השני, דיווחה כתבת קול ישראל לענייני פלילים, עדי מאירי, כי גורמים במטה הארצי של המשטרה מלינים כנגד התנהלותו של מפקד המחוז הדרומי, ניצב יורם הלוי, על כי המחוז לא נערך כראוי למנוע את ניסיון החיסול השני. אינני יודע אם יש ממש בטענות אלו, אבל ברור דבר אחד - הדו"צ (דו צדדי - כינוי לירי בשוגג של כוחותינו על כוחותינו) אינו לשם שמיים. בדרך כלל הוא ניסיון לסיכול מועמדותו של מאן דהוא. במרוץ למפכ"לות כמו במרוץ למפכ"לות. יורים גם בסוסים. האגו לפני הארגון, הקידום קודם למשימה.

שר לבט"פ יכול לגרום נזק מתמשך

איך הגענו למצב בו מספר הניצבים הבשלים היום להיכנס לתפקיד המפכ"ל שווה לכל היותר למספר האצבעות הנדרשות להכות באצבע צרדה. סיבות רבות לכך. אחת מהן ראויה לציון. שמה - צחי הנגבי. בשנת 2004 הוא כיהן בתפקיד השר לביטחון הפנים. המפכ"ל, שלמה אהרונישקי, עמד לסיים את כהונתו. ארבעה ניצבים התמודדו על התפקיד - יצחק אהרונוביץ', יעקב בורובסקי, מיקי לוי ויוסי סדבון. עברם המפואר במשטרה וכברת הדרך שכל אחד מהם עשה מאז ועד היום מעידים כאלף עדים על אישיותם וכשירותם למלא את תפקיד המפכ"ל. הנגבי סבר אחרת. משיקולים שונים ומשונים החליט "להזניק את הדור הצעיר" או "לדלג על דור" והוא מינה במפתיע את משה קראדי. מינוי שנוי במחלוקת - לא רק בגלל הדרך הנלוזה בה הוא הודיע לארבעת המועמדים על בחירתו, אלא בגלל הנזק הארגוני שגרם. נזק שתוצאותיו ניכרות עד היום ובאות לידי ביטוי במספר המצומצם של הניצבים הבשלים עתה להיכנס לתפקיד המפקח הכללי של משטרת-ישראל. אותם ארבעה ניצבים היו אז בני 55-50, בשיא כוחם. גם היום לא נס ליחם. סביר להניח כי אם אחד מהם היה מתמנה למפכ"ל, השלושה האחרים היו פורשים. ייתכן שאחד מהם היה נשאר ומנסה להתמודד על התפקיד בקדנציה הבאה. כשנודע להם בדרך משפילה ומבזה, כי הקצין שיחליף את אהרונישקי יהיה קראדי, הם פרשו מהשירות. חמישה תפקידי ניצב התפנו. קצינים צעירים קודמו מוקדם מדי ומהר מדי. קפיצות כיתה אולי מיטיבות עם תלמידים ועם מוניטין של בתי ספר. לארגונים הן מסוכנות. לניסיון לעיתים אין תחליף. אין קיצורי דרך בתהליך ההבשלה לתפקידים בכירים בתוך ארגונים. בניית האוטוריטה והמנהיגות נעשית תוך עבודה קשה ועמידה במבחנים קשים שרק הזמן יכול לגרום להם. מפכ"ל אינו עוד קצין מוכשר וחכם. מדובר באחד התפקידים המורכבים בשירות הציבורי בישראל. הוא צריך להיות אדם שיודע להתמודד עם לחצים מבית ומחוץ - לעיתים לחצים לא-לגאליים ולא-לגיטימיים. אדם עם חזון שמצוקות היום-יום לא יסיטו אותו מהדרך להגשמתו. אין כמו הניסיון ללמד, להכשיר ולהעצים את היכולות האלו. לא זו אף זו, ניצבים צעירים נוטים לבסס את מעמדם הארגוני גם בדרך של מינוי כפיפים חסרי-ניסיון, "יס-מנים" ופחות מוכשרים, ובהכרח על-ידי סילוק שועלי קרבות ותיקים. מסה קריטית של סגל פיקוד צעיר גודעת תהליך סדור של צמיחת מאגר איכותי של מפקדים מצטיינים ומנציחה את הבינוניות.