כידוע, ערביי הר-הבית אינם מתלהבים מהרעיון שיהודים יבואו אל המקום ויעלו להר-הבית. דבר קיומו של המיזם פורסם באינטרנט. בשבועיים שלפני הפעלתו, פורסמו בעשרות דפי פייסבוק קריאות למנוע מיהודים לעלות להר-הבית, ובהן תצלומים שלי וקריאות למנוע ממני להיכנס להר-הבית.
יומיים לפני תחילת המיזם, וללא כל התראה מוקדמת, הודיעה לי משטרת ישראל שאני מנוע כניסה להר-הבית לזמן בלתי מוגבל, נוכח העובדה שבביקורי האחרון בהר התנהגתי "באופן שעלול היה להפר את הסדר הציבורי".
ב-25 השנים האחרונות זכיתי להדריך בהר-הבית מאות קבוצות. אני יכול לומר בפה מלא שלא היה כל הבדל בין ההדרכה האחרונה שלי בהר לכל מאות ההדרכות שקדמו לה: בכולן הקפדתי להישמע להוראות המשטרה.
ההחלטה להרחיק אותי מההר נבעה משיקולים זרים הקשורים לשאיפה לרצות את הצד השני ולהקהות את המגמה של הבאת יהודים להר-הבית.
כשלושה שבועות אחרי ההחלטה להרחיק אותי מההר, ואחרי שכל ניסיונותיי לזכות בשימוע נדחו, פתחתי ביום ראשון השבוע בשביתת רעב. שביתת הרעב הזאת באה לבטא אמירה ברורה מאוד: הר-הבית הוא מרכז חיי, ואיני מסכים לעבור לסדר היום על כך שמשטרת ישראל מתייחסת אל פעילי הר-הבית בכלל ואליי בפרט כאילו היינו אחרוני העבריינים. ובעצם, אפילו הללו, רוצחים ושודדים, זכאים לדיון בבית משפט לפני שנגזר עליהם עונש.
חשוב להבהיר: אין מדובר במאבק אישי שלי ושל חבריי המכונים פעילי הר-הבית. כל מי שחשוב לו שמדינת ישראל תישאר מדינת חוק, ולא תהפוך למדינת משטרה שבה השוטר הוא התובע, העד, השופט והתליין, חייב לראות את עצמו שותף במערכה זו.
ברור לי שהמשטרה פועלת רק משום שהיא נכנעת לתכתיבי הצד האלים. קיבלנו כולנו טעימה מאנשי הוואקף ושלוחיהם בדמות הח"כים בכנסת, שמנסים להטיל עלינו את מרותם ואימתם. אם נבליג גם בכנסת, הם ירגישו שגם כאן ויתרנו על ריבונותנו.
הייתי רוצה שכל אלה שמרגישים זעזוע מהאירועים בבית המחוקקים ינתבו את הזעזוע להבנת חשיבות הנושא: אסור לנו לעמוד מהצד ולהביט על ההר מרחוק. חובה עלינו לדאוג לכך שעוד ועוד יהודים יבואו וייכנסו אל הר-הבית בטהרה. אנחנו, במיזם הליב"ה, נשמח כמובן לסייע.
