ב-9 בנובמבר, לפני 73 שנים, נפטר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, שידוע לכל בתור זה שחתם הסכם אי-לוחמה עם אדולף היטלר, ובכך הפך לבדיחה בקנה מידה היסטורי. המסקנה שהתבקשה מאותה טעות הייתה שאין כל טעם לעשות הסכם עם מי שלא מעוניין בכך. הסכם כפוי שכזה ישרת את מחרחר המלחמה, על-ידי קבלת לגיטימציה ומרווח זמן.
כיום, 2013, אין ספק שברק אובמה הוא הצ'מברליין של דורנו. הוא בחר לחתור להסכם בכל מחיר, גם אם יקבל הקפאה בלבד של פרויקט הגרעין האירני. הוא, ראש המעצמה החזקה בעולם ומנהיג העולם החופשי, מעניק במו ידיו את אותה לגיטימציה לאירן, מדינה בעלת משטר המדכא את מתנגדיו ומונהג על-ידי כוהני דת פונדמנטליסטיים להפוך למדינה גרעינית.
אשליה אופטית וינסטון צ'רצ'יל, בתגובה להסכם של צ'מברליין, אמר שבריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותקבל בתמורה מלחמה. מי לנעליו הוא ראש הממשלה נתניהו. הוא זה שצועק את האמת המרה. אובמה מוביל אותנו לחרפה, למרות שהבחירה שלו קלה הרבה יותר. הוא לא צריך לסכן את ארצו מול מעצמה שוות-כוחות. הוא אפילו לא צריך להילחם.
כל מה שעליו לעשות הוא להחריף את הסנקציות. הסנקציות חנקו את הכלכלה האירנית, מה שהוביל לבחירה של נשיא הנחשב "מתון" יותר מ
אחמדינג'אד. זוהי אשליה אופטית. רוחאני מתקדם לגרעין בדיוק כמו קודמו, וגם הוא נשלט בפועל על-ידי חומייני ושאר האייתולות. ההבדל הוא כלפי חוץ - ידוע היה לכל שהצהרותיו הלוחמניות של אחמדינג'אד לא הותירו למערב ברירה אלא להגיב. רוחאני משגר מסרים מפויסים, בתקווה להקלה בסנקציות מחד-גיסא ולהמשך תוכנית הגרעין מאידך-גיסא.
אובמה נפל בדיוק למלכודת הזו. הוא נתן לרוחאני את מה שרצה, בכך המריץ אותו להמשיך להעשיר אורניום, אם בגלוי ואם בחשאי. אפילו צרפת, שמונהגת כיום על-ידי נשיא יוני כמו
פרנסואה הולנד, מתנגדת להסכם. גם בשאנז אליזה יודעים שההסכם מוביל את המערב מספר שנים אחורה, ואת אירן אל ההתחמשות המסוכנת. גם בעתיד, כוח ההרתעה של מעצמות המערב ילך ויפחת. שמועות אומרות שאפילו בסעודיה מתייאשים מן המערב, ושוקלים להתגרען בעצמם כדי להדביק את הקצב של טהרן.
ההסכם מותיר את ישראל עם הגב לקיר, ללא בעלת הברית המשמעותית ביותר שלה. במקרה של הפצצת הכור והמערכה שתבוא לאחר מכן, אל לעולם להאשים אותנו. מי שלא לומד מן ההיסטוריה, סופו לחזור עליה. כנראה שנשיא ארה"ב לא נכח באותו שיעור.
