לימוד התורה באומה הוא ערך חשוב מאין כמותו. הוא נובע מתוך ההכרה שכדי לקיים את המדינה אין די באנשי נשק ומשק, ויש צורך לגדל אנשי רוח תורניים, אנשים שיבנו את הנשמה של האומה, את האידיאלים והערכים שבזכותם היא ראויה להיקרא מדינת היהודים, מגדלורים שיאירו את הדרך.
לכן לא זו בלבד שאין למעט בתקציב לישיבות אלא להגדילו "פֵּר תלמיד" (ובמקביל לפקח באופן הדוק מפני טפילים, כאלה שמגיעים לישיבות לא כדי ללמוד אלא לדפוק כרטיס ו"על הדרך" גם מפריעים לחבריהם הלומדים).
טענתו של חבר הכנסת גפני לפיה מקבלות ישיבות ההסדר פי כמה מישיבות חרדיות מוצדקת. בניגוד למקבילותיהן החרדיות והישיבות הגבוהות (הציוניות), תרומתן להרמת קרן התורה מועטה יחסית. מי שלומד שנים בודדות אינו יכול להיות שווה ערך ביחס אליו לעומת מי ששוקד באוהלה של תורה שנים על גבי שנים.
חיילים בישיבה למוסדות בהם לומדים חיילי ההסדר קוראים "ישיבות הסדר", בעוד שלמעשה מדובר בהסדר צבאי במסלול ישיבתי. כלומר, בניגוד לעמיתיהם מהציונות הדתית הלומדים בישיבות גבוהות - ההסדרניקים נחשבים כחיילים בלבוש אזרחי. בין שתי הקבוצות קיים הבדל מהותי: בעוד שיוצאי ישיבות גבוהות נחשבים תלמידי ישיבה בצבא, הרי שההסדרניקים (ובלשון העממית בני"שים) הם למעשה חיילים בישיבה.
כתוצאה מן המעמד המוקנה להם על-ידי צה"ל, זוכים תלמידי ההסדר לשורה של הנחות, ובהן: נסיעות חינם בתחבורה הציבורית, פטורים ממיסים והטבות אחרות. נוסף לכך, מתוקצב כל מוסד של ההסדר מדי שנה במאות אלפי שקלים. כל תלמיד מקבל תעודת של"ת (שירות ללא תשלום). במילים אחרות: עצם השהות בישיבה היא חלק בלתי נפרד מהשירות הצבאי.
עזות מצח לכפל תמיכה הטענה לכפל תקציב שניתן הן ממשרד החינוך והן ממשרד הביטחון נכונה. יתרה מכך, התקציב שנותן משרד הביטחון לישיבות ההסדר בזמן השירות הפעיל של חיילי ההסדר אינו פחות מעזות-מצח, ויש להפסיק אותו לאלתר.
אולם ההשוואה שעושה ח"כ גפני בין מוסדות התורה הציוניים לאלה החרדיים אינה במקומה. כדי לערוך השוואה בתקצוב שבין המוסדות צריכה להיות הקבלה ביניהם. אמות-המידה לקביעת הסכום המשולם לישיבה צריכות להיות לפי מידת התרומה שלהן למדינה. יודגש: למדינה ולא לכלל העולם היהודי, שכבודו במקומו מונח. זו המשמעות של תורה שיש עימה מלאכה - לא שבזמן הלימוד עובדים או עוסקים בפעילות התנדבותית או צבאית, חשובה ככל שתהיה, אלא שלימוד התורה יגדיל את הרוח והאידיאלים בעם וממילא יגדל מספר המשרתים את המדינה - הן בשירות הצבאי (בנים) והן בשירות הלאומי (בנות). בהערת אגב ייאמר כי גם בישיבות החרדיות תורמים למדינה בהיותם שומרי הסף של מה שקרוי בלשונם "היהדות הנאמנה". הם מאזנים מגמות מן החוץ לשינוי הצביון ובכך תרומתם למדינה רבה. התנהלות זו כשלעצמה מצריכה מחשבה מחודשת באשר למימון שצריך להינתן למימון תלמודם.
לכן ההקבלה הנכונה תהיה בין תלמידי ישיבות ההסדר לתלמידי הישיבות הגבוהות. חלוקה נכונה תביא להקטנת התמיכה בתלמידי ההסדר שגם לומדים מעט שנים וגם משרתים פחות ממחצית השירות הרגיל, לעומת מקביליהם בישיבות הגבוהות שגם לומדים הרבה יותר וגם משרתים ברובם שלוש שנים לפחות.
תמיכה רק למי שתורם למדינה על-פי המבחן שציינתי לעיל, אין מקום כלל לתת תמיכה תקציבית למי שלומד בישיבה חרדית, וכל הלימוד שלו הוא פרטי ואינו נוגע לטובתה של המדינה. מן הראוי לאמץ בעולם התורה החרדי את המודל של כספי החלוקה ("געלט") שהיה נהוג לפני קום המדינה והנהוג עדיין בקרב חוגים חרדיים העוינים את הציונות, שיטה בה נדיבים עתירי ממון, בעיקר מחו"ל או הקהילות בהן יושבים עמלי-תורה, מממנים את כל הוצאותיהם, וכל זאת מבלי לקבל גרוש מהמדינה. השיטה הזו עשויה גם להבטיח אוטונומיה לישיבות באופן שלא יאלץ אותן לקבוע מכסות גיוס. זאת משום שהקהילה ופרנסי הישיבות לא יסכימו לממן את מספרם ההולך וגדל של צעירים חרדיים שרק רשומים בישיבות אבל אינם לומדים בהן.
בשום אופן, אין להצר את צעדיהן של הישיבות החרדיות. על המדינה לכבד את עצמאותן גם אם אינה מממנת את פעילותן. אולם כאות הוקרה וכבוד לחשיבות שמייחסת המדינה היהודית היחידה עלי אדמות לכל לומד תורה באשר הוא, צריכה להינתן תמיכה מסוג אחר. כשם שלימוד התורה הוא פרטי כך צריכה התמיכה להיות פרטית. בדומה לסל החפצים הניתן לחייל יקבל כל לומד תורה סכום מינימלי, שיביא אישור מהישיבה שהוא אכן לומד. לישיבות עצמן יינתן הקלות בארנונה ובמיסים שונים, בלי קשר למספר הלומדים בהן, ומעמדן יהיה דומה לזה של מבני תפילה. כאמור, רובו המכריע של המימון - הן ללומדים והן לישיבה - יגיע מתורמים, ללא ביורוקרטיה, ואילו המדינה תשתתף בשכרם של מגידי השיעורים. כמו-כן ניתן לשקול מתן נקודות אקדמיות בהתאם לשנים בהן למד התלמיד בישיבה.
בסיכומו של עניין כוונותיו של גפני טובות, אך לא כל מעשיו רצויים. הוא צודק כאשר הוא מפנה את ביקורתו לכפל התמיכה בישיבות ההסדר, אך טועה כאשר הוא תוקף גם את הישיבות הגבוהות. הוא צודק בעצם המלחמה על כך שיינתן תקצוב הולם, אך טועה כאשר הוא מוסר את המלאכה בידי פקידים פחותי תורה שאינם מבינים דיים את ערכו של לימוד התורה ובמקום לתקן עלולים לקלקל עוד יותר.
