מכוניות מתפוצצות ברחובות העיר. בכל עיר, כמעט בכל שבוע, כמו בכל הגרלה. מתרגלים לזה כמו לכל חוק שריר וקיים שמפגין שרירים. עכשיו כבר ממתינים בשקט בבית קפה סמוך להודעה חדשה ברדיו ולתמונה מפוצצת בעיתון. כולנו דרוכים, מתי והיכן יתרחש הפיצוץ הבא. זה לא פיצוץ שכולם חושבים אך ורק על פיצוץ? פעם קהל של חצי מיליון יצא להפגין ברחובות משום שגברת
דפני ליף לא הצליחה למצוא שכר דירה מתאים לכיסה. אז פיצוץ לא יוציא אותו?
בנק הדם עומד להוציא לשוק אפליקציה מסחרית המדווחת מיד, בשידור חי, למשתמש המאושר: "התרחש פיצוץ ברחוב 'זהו-זה' והתפנו חמישה מקומות חניה ומשרת קופאית במכולת סמוכה, אז קדימה!"... במקביל, כל בעלי כרטיס אדי נכנסים לכוננות ספיגה ואי-ספיקה. התרגשות מחלחלת בכל כליה פגומה ולב רוטט. כל פיצוץ בחוצות, אפשר לומר, מביא באמתחתו גם איברים פנימיים בשפע, לכל הרוחות.
בעיתונות החלו להופיע כותרות-אש ומאמרים המעלים עשן עם החשש הנורא מכל - אנחנו בדרך לאנרכיה. ראשית, זה עלבון חברתי לדבר על 'דרך' כשהממשלה בונה אוטוסטראדות למכביר וגם קווי רכבת המפלחים כל עמק וכל גבעה במנהרות משוכללות (?) 'דרך' - זה מושג פרימיטיבי ואנכרוניסטי שעובר עליו רק כלח. על 'דרך' דורכים חמורים, כרכרות, והיא מעלה אבק. אם כבר, הכותרות צריכות להיות 'אנחנו באוטוסטראדה לאנרכיה'. קצת מודרניזם מתבקש גם מעורכי חדשות ופולמוסנים.
אני טוען שמכוניות מתפוצצות ברחובות זה בסך-הכל סוג של 'שפה' חדשה. אולי לא בדיוק כמו רוסית, פולנית, ערבית ומרוקאית שיש בהן המון קללות. אם זה מזעזע אתכם, אהיה מוכן להתפשר על המושג 'סלנג' שכבר מקובל למדי ונפוץ בחוצות. סלנג נורמטיבי, אמרנו? בארץ שאין בה גבולות גם השפה משוחררת בערבות מכבלים חברתיים ותודעתיים, יורדת לכביש ומפוצצת. ממש כמו הפיצוציות שמפוצצות את המוח על המדרכה. היום הכל ברחוב או בכביש. זו שפה אלימה, תגידו? נכון, אך מיוחדת במינה, סלקטיבית כמו שרירי מאבטחים בפתח מועדוני הלילה. תמורת סכום צנוע הם יפתחו מיד. או את הדלת או את הראש... זה ביטוי לוגי מושכל ל'יד החזקה'. אומנם לא ביטוי מזוכך של הרמב"ם מורה הנבוכים, אבל – לא לשכוח - רמב"ם זה גם בית חולים קולט נפגעים המומים, בעלי מומים ונבוכים. גם 'תל השומר'. יש שם תל בכניסה ליד השער והשומר מתחתיו.
האקדמיה ללשון והמשטרה עדיין אינן מוכנות להשלים עם הממצאים המחקריים האלה. מה פתאום שפה? סלנג? אם כך, מוטב שאשתמש במונח 'ניב'. סליחה, לא מדובר בחיות. לא מדובר פה בברדלס, נמר, אריה, חזיר בר או גברבר שתמיד חושפים את הניבים שלהם בגני החיות. הניבים שאני מדבר עליהם נחשפים בצמצום מרבי (כמו מתן סטירה בסתר) אך ורק ברחובות הערים ועל כמה מדרכות. וגם זאת רק לצורכי 'לא יחרץ', חסות ופרוטקשיינלע. לא בכנסת או בסניפי בנקים, כמובן. עדיין לא מדובר במסניפים.
אם לא תניחו לי השתמש במונח 'ניב' אולי תקבלו על עצמכם את הביטוי 'מטבע לשון'? אחרי הכל, פיצוץ מכונית ברחוב זו באמת תופת וביטוי למציאות חדשה שמטביעה רושם מסוים בתודעה הציבורית, לא? תראו, כדי להטביע במישהו רושם לא חייבים להכניס את הרגליים שלו לחבית בטון, לא ממש. כי אם במקום לפוצץ כל שבוע מכונית ברחוב הם היו מטביעים כף יד או רגל בחבית בטון - לא היו לנו חופי ים להשתזף בהם. הים היה מתרחק לקפריסין... אתם אולי תאשימו את הפוחזים המפוצצים שהם אולי, כביכול ולכאורה, פושעים, אולי – אבל הם בהחלט לא אידיוטים. גם להם יש יאכטה קטנה ונורמטיבית עם שאכטה הגונה עוגנת במפרץ וגם הם רוצים להשיט אותה באופן נורמטיבי בשבת. ואיך יוכלו לתמרן את השבת בין כל חביות הבטון שהוטבעו לכאורה? מה שהתאים לנו בסרטים לפני שנות דור ב"צ'יקאגו" לא מתאים עכשיו באשדוד או באופקים. אז איפה המשטרה?
תרבות של העלמת עין אתם מחפשים משטרה באשדוד, בקריית מלאכי, בנתיבות, בשדרות? מה יש למשטרה עם אופקים לחפש שם? אתם בכלל הייתם שם? כמו שאתם באים לשם – גם המשטרה באה כשמזעיקים אותה. המשטרה הרי הולכת לכל מקום שאתם הולכים אליו כדי ליצור בכם תחושה תמידית שהיא בכל מקום נכון ואתם באופן תמידי מוגנים. אבל עכשיו, כשמכוניות מתפוצצות גם לעורכי דין ולתובעים – יש התובעים שהיא תתפוצץ גם לשוטרים. ריאליטי עד הסוף עם תוצאות.
נכון, רוב השוטרים הם אנשים מן השורה – אבל גם את השורה צריך ליישר. יושר תמיד הכרחי כשאתה משתמש בסרגל. עכשיו יש לנו דימוי של שלושה שוטרים יחדיו, כמו בבדיחה הידועה - אחד קורא, שני כותב ושלישי סרגל. אחרי הכל, הם מקבלים משכורת אחת כדי לעמוד בפרץ. המשטרה תמיד נמצאת בדרך לחזית – אבל היא מגיעה לשם תמיד אחרי המלחמה כדי לנפץ בנחישות את השברים והשבויים שאיש אינו סופר אותם. פה בדיוק נמצא העוקץ.
משטרה נמצאת בכל תוקף החוק במגרשי הכדורגל, מגינה על השופטים. שוטר נורמטיבי לא יכול להרשות לעצמו כרטיס כניסה למגרש ולכן המשטרה שולחת אותו לשם בתפקיד. הוא נמצא גם ליד בתי הספר כדי שתלמידים יפנימו שיש בחוץ חוק והוא לא ייכנס פנימה. כי איך קורה שתלמידים עושים למורים ולשוטרים בית ספר ומצליחים להגניב סמים וסכינים לכיתות? חינוך נמצא בבתי הספר בחינם ולכן אף אחד לא מרים לו את החצאית. החינוך אשם לדעתי ברוב הצרות שלנו כי הוא מרכז את כל הילדים בבתי ספר ממש מול תחנות הסמים והפיצוציות. אני אומר שיש לפזר את התלמידים לכל הרוחות – זה יקשה מאוד על הסוחרים והסרסורים לאתר אותם. זה גם יקטין את מעשי האונס ואת הדקירות. להורים, שתמיד יכולים לקנות אלה כבדה בחנות ממול בית הספר לפני שהם נכנסים פנימה כדי להכות – יהיה קשה מאוד למצוא מורה אלים מפוזר...
לא, הפשע בהחלט לא משתלם, אבל הוא משלם. המון. שימו לב כמה עורכי דין מסתובבים סביבו עם הלשון בחוץ ממתינה למטבע לשוני. שימו לב לחליפות שלהם, לתסרוקות שלהם, למכוניות שלהם, ל"מזקירות" שלהם. הם בסך-הכל עורכי דין של עולם פשע פלילי חסר מצפון, תחתון, לא יותר. הפשע אולי בכלל לא משתלם, אבל אנחנו נקים גם בשבוע הבא עוד קולג' ועוד מכללה למשפטים כי יש לנו כל כך הרבה מרצים, פרופסורים ומשפטנים שצריך להכליל אותם, להעסיק גם ברגעים שהפשע לא ישלם את הרווחים הכלואים.
עכשיו ברצינות. מדברים על אנרכיה? זה מושג הלקוח מאנציקלופדיות של מילים ללא משפטים. זה מושג הלקוח ממלקוח, מפוליטיקה, מאבולוציה דרוויניסטית, מאיי גלפאגוס, מחיי הטבע – לא מהאזרחות. אנחנו בחיים שלנו לא נתקלנו בגילויי אנרכיה וגם לא ניתקל בהם לעולם ועד, כי אנחנו עם תרבותי להפליא. התרבות שלנו - חוסר תגובה. לא להגיב, לסובב את הגב ולעבור למדרכה בצד השני. אנחנו אנשי הצד השני. אנחנו תמיד בדרך לצד השני ברגע שמאתרים אותו. התרבות שלנו להתעלם ולהעלים עין. לשתוק ולנסות לזרום הלאה. לא להיות מעורבים, חס וחלילה, ולא להתערב בכלום. מה, נפסיד יום עבודה ונלך להעיד? מישהו ישלם לנו? נראה לכם שיש לנו תלונה נגד מישהו? מה יצא לנו? התרבות שלנו היא תרבות הגב. אף אחד לא משלם פה בשביל תחזוקה שוטפת. נשבר לנו.
ולסיום סיפור פיקנטי של חופשה בבית מלון יוקרתי למכביר באילת. מלון הכל-כלול. לחדר האוכל המפואר והמהודר ברמה אירופאית איכותית, לקול מוזיקה קלאסית רוגעת ורבת השראה, מגיעה משפחה של חמש נפשות טובות. השומר בכניסה קד קידה, מסתכל ברשימה שלו, אומר: יחידה 101 רשום אצלי שלושה, אז איך זה שאתם חמישה בלבד? האב מגלגל עיניים והאם מאדימה. האב מתבונן בילד שלצידו ואומר לשומר בפסקנות: זה לא איתנו, הילד הזה. ולילד הוא אומר, תלך מפה, ילד. אבל הילד לא מבין את הקומבינה. הוא פוער עיניים כואבות ואומר: "אבא, למה אתה מגרש אותי?" האב מתעלם ממנו ואומר לשומר: "אני לא מכיר אותו בכלל", ונכנס פנימה לחדר האוכל... נו, מה סיפור יומיומי כזה קשור לעולם הפשע? המשך בשבוע הבא וגם בשנה הבאה, בכל שנה, בצד השני.
