יחיאל קדישאי היה זן שונה מרבים שכיהנו כמנהלי לשכות ועוזרים של ראשי ממשלה, מבלי לפגוע. לא דבק בו אבק כוכבים וכמות שנכנס כך יצא, בלי שנשא נפשו לגדולות, מעבר לשירות למנחם בגין, למדינה ברוח תנועת ז'בוטינסקי, ולציבור. השירות לציבור בעבורו לא היה ניהול ענייני המדינה; הוא לא ראה עצמו כדיפלומט או כמנהל. השירות היה היחס לאדם מן היישוב, מה שקוראים האדם הקטן. ואת זיקתו למנחם בגין היטיב לתאר
משה דיין. כשהיינו בקמפ דיויד ב-1978 היה דיין אומר לי (הייתי עוזרו), מדי היכנסנו לדיון בבקתה בה דר ראש הממשלה: ראה איך יחיאל מציב את הכיסא לראש הממשלה בגין, כמו שַמָּש לאדמו"ר. אשתמש איפוא בביטוי משב"ק, משמש בקודש, המייחד בעולם החסידי את עוזרו הקרוב ביותר של כל אדמו"ר. יחיאל היה משב"ק לבגין.
את דבקותו בתורת ז'בוטינסקי אדגים מתוכנית האוטונומיה שהגה מנחם בגין ב-1977 במענה לנושא הפלשתיני. בשובנו מוועידת אסמאעיליה ב-26.12.77 (יום לפני כן הציג מר בגין את תוכניתו לנשיא סאדאת, ושבוע לפני כן לנשיא קארטר) ישבתי ליד קדישאי במטוס. הוא שלף מתיקו את ספרו של זאב ז'בוטינסקי "אומה וחברה" (שהוציא בנו בתש"י), והראה לי את החיבור הגדול "ממשל עצמי של מיעוט לאומי" (דיסרטציה לתואר מוסמך במשפטים מ-1912). וכה אמר יחיאל: זה היסוד לתוכנית האוטונומיה של ראש הממשלה. עיינתי, ועיקר המאמר הוא קוים לזכויות האוטונומיות של מיעוט לאומי באירופה בשלהי המאה הי"ט. ברוח זו הגה מנחם בגין את תוכניתו, שאחר כך נוספו לה - בעזרת דיין - זיקות ירדניות, ובליטושה סייע
אהרן ברק.
קדישאי היה חוליית קישור נפלאה בין הציבור לראש הממשלה בגין. הוא לא התיימר להיות עושה מדיניות ולא הוסיף משלו ולא גרע, אלא היה מעביר את הדברים כנתינתם אל מר בגין וממנו, בנאמנות מופתית לשולחו; כשקיבלת מפיו היתחסות, ידעת שהיה זה "בגין נטו".
ולבסוף, בתקופת הסתגרותו של מנחם בגין ברח' צמח באחרית ימיו היה יחיאל הקשר האמיתי ל"עולם החיצוני", מעבר לבני משפחה ומקצת ידידים מאוד קרובים. הוא מילא שליחות זאת ברוח טובה, בזריזות. עד כמה שהתרשמתי, הוא לא היה ה"חוצץ" בין מר בגין לעולם שמסביב, אלא אדרבה, מי שביקש לפתוח חלונות.
יחיאל קדישאי התאפיין בחוש הומור נפלא, וביחס שוה לכל אדם מגדול ועד קטן, כמידותיו של הקדוש ברוך הוא כביכול, "משוה קטון וגדול". לא גבה לבו ולא רמו עיניו; יחיאל הקשיש היה הנער מתל אביב הקטנה. רוחו הטובה תדיר הייתה אור גם למר בגין בימים של קדרות. דמותו הייחודית שבלטה עד זקנה ושיבה בחיוך ובחיבוק ראויה להיזכר.
