עוד יום קשה חל בשבוע שעבר ליהודים באשר הם. אוטובוס מלא נוסעים בשעת בוקר, יש העולים, יש היורדים, כמה מעלעלים בעיתון, ופה ושם כאלה המנצלים את הנסיעה להשלמת שעות שינה. בחורה צעירה, איש עמל קשה-יום או חייל צעיר. בבוקר ההוא היה זה חייל צעיר, שרק לפני שבועות מספר התגייס, כך נודע. לא הייתי שם, אך כולנו יודעים איך זה נראה - פנים של ילד במדים, ראש שמוט, עיניים עצומות ושלווה השמורה לתינוקות.
אלא שהפעם השלווה הופרה על-ידי רוצח ערבי ניאו-נאצי ששם לו למטרה לרצוח יהודי על שום היותו יהודי. סכין ביד, תאוות רצח ואהבת הפגיון, ובטרם מצליח איש למנוע - יהודי נוסף, הפעם הזו צעיר ובמדים, מפרפר למוות אכזר תוך שכולנו - הוריו, אחיו, משפחתו וכל היהודים המומי צער ומוכי אבל המלווה בתחושת כאב ואובדן.
ההמשך כבר פחות חשוב. הרוצח נתפס, נמסר לכוחות הביטחון. ההמשך ידוע... מעצר, חקירה ומשפט, בהמשך כלא ישראלי ובו כל הפינוקים והצ'ופרים שהנכם יכולים להעלות על דעתכם ובעתיד לבוא שחרור לחופשי. לא יאומן, אבל ככה זה אצלנו.
להתעורר לנוכח הטרור הערבי במדינת היהודים יש רבים האוחזים בנשק, ברישיון כמובן, עבדכם בכלל זה. לפני שנים, בגל הפרעות והרציחות - אותו איש מאיתנו לא ישכח לעולם - חשו רבים צורך לשאת את הנשק על גופם, למטרה לשמה נועד - כלי הגנה על החיים. באותם ימים, אימת הפרקליטות על היהודים הייתה פחותה מהיום מחד-גיסא והסכנות שארבו ליהודים בכל פינה היו גדולות מהיום בהיות מאות רבות של יהודים נטבחים על-ידי הערבים הניאו-נאצים שהפילו בנו חללים רבים מאידך-גיסא.
בלכתי ברחובה של עיר, אפילו עיר הקודש תל אביב, ראיתי שלא-מעט אנשים, כמותי, מתהלכים כשהם נושאים הנשק על גופם. מאז אותם ימים העצלות והשגרה גרמו לרבים להשאיר את כלי הנשק טמונים בכספת ופחות יהודים נושאים נשק על גופם ביום-יום.
הגיע הזמן להתעורר! הטרור הערבי שב להכות בנו ומזה כמה חודשים אנו עדים שוב לרוצחים ניאו-נאצים עזי-מצח המחפשים שעת כושר לשחוט יהודי נוסף, לטבוח בנשים ובעוללים ולרוצחם נפש תוך שהם מקפדים חיים קדושים ומותירים אחריהם כבעבר יתמות, אובדן ושכול. לאסוננו, המקרים רבים, והחל מבני משפחת פוגל, דרך אביתר בורובסקי, וכלה בעדן אטיאס שנרצח בשבוע שחלף - השם יקום דם כל הקדושים - התוצאה היא אחת: מתינו מוטלים לפנינו ואין מושיע.
לחזור לשאת נשק מציל-חיים אז זהו, יכול להיות מושיע. הנני פונה בזאת אל כל היהודים הרשאים על-פי חוק להחזיק ולשאת נשק להגנה עצמית, לצאת מהאדישות ולהתחיל לשאת על גופם את כלי ההגנה העשוי להציל חייהם וחיי יהודים אחרים בסביבתם. דווח שבעת שהרוצח יימח שמו דקר את החייל המנוח, עמדה מנגד מאבטחת שהותירה את הנשק האישי שברשותה בבית וזו הביעה צער עמוק על כי נבצר ממנה להציל חיים.
בל ייקלע איש מאיתנו האוחז בנשק למצב דומה. למרות הקושי ועל-אף אי-הנוחות הכרוכה בכך, לנוכח התגברות מעשי הרצח, רצוי ואולי אף הכרחי לשאת אמצעי ההגנה על גופנו ולהרבות ביטחון לעצמנו, למשפחותינו ולאחינו היהודים באשר הם.
בעת היתקלות באירוע בו מבקש רוצח ערבי ליטול חיי יהודי, יש לפעול בנחישות וללא כל מורא. הנשק ניתן לנו לשם הגנה ובעוד איש איננו שש לעשות בו שימוש, ואולי אף מתפלל שלא יזדקק לו, בעת מצב של קיום סכנה לחיים יש לירות על-מנת להציל חיים. כל חשש מפני טעות, הסתבכות משפטית או התנכלות של רשויות החוק והמשפט אינו עומד בפני הכורח להציל חיים. חיי ילדינו, משפחותינו ואחינו היהודים קודמים לכל שיקול אחר, ולכן יש לירות על-מנת להסיר באופן מוחלט את הסכנה.
אין באמור כדי לעודד חלילה מערב פרוע בו כל אחד עושה דין לעצמו. הוראות הדין ומצוות המוסר ידועות וברורות לכל, ואין לחרוג מהן. יחד עם זה, במצב של סכנה ברורה וודאית לחיים, כאשר ערבי וסכין בידו מסתער, כאשר ערבי ובקבוק תבערה בידו מתכוון להטילו על מכונית, כאשר ערבי נושא נשק מכוונו אל יהודי - בכל המקרים האלה יש למנוע את מעשה הרצח הבא, חלילה.
יש לירות בלי למצמץ.
