במהלכיהם הדיפלומטיים באזור מול סוריה ואירן, חמקו האמריקנים מהאילוץ להפעיל כוח בכדי לשתק את תוכנית הנשק הכימי של סוריה ואת תוכנית הגרעין הצבאי של אירן, לעבר מצב מעורפל. מצב מעורפל מטשטש את תמונת מאזן הכוחות הבינלאומי באזור מכמה וכמה סיבות. ראשית, לא ברור באמת כמה מרוחקת אירן מיכולת צבאית מוכחת. שנית, נותרה על-כנה יכולת כימית מסויימת בסוריה. שלישית, נותר על-כנו הציר השיעי אירן-סוריה-חיזבאללה כציר מדיני-צבאי אפקטיבי, כאשר אסד חוזר ומשתלט בהדרגה על סוריה. רביעית, מטשטשת התמונה לגבי השאלה עד כמה רואה ארה"ב באמת את הגעת אירן לנשק גרעיני כ"קו אדום" שמחייב ולא רק מצדיק הפעלת כוח צבאי, היה ונכשלות הסנקציות הכלכליות. חמישית, מתערפלת התמונה לגבי העמדה האמריקנית כלפי תקיפה ישראלית באירן ו/או בסוריה. שישית, מטושטשת התמונה עד כמה באמת מעוניינת ארה"ב להביא לשינויים פנימיים מהותיים במשטר באירן ולשלוף את אירן מהמחנה האיסלאמי-פונדמנטליסטי, בכדי להחלישו ולצמצם את איומי הטרור בעולם כולו. שביעית, מתחזקת התחושה שבכל השאלות הנ"ל העמדה האמריקנית המשיבה עליהן "לא" חזקה בהרבה מזו המשיבה "כן"; כלומר: ארה"ב חותרת להמשיך במדיניות של התחמקות מאחריות בינלאומית ומהתחייבויות לבעלי בריתה, אולם עושה זאת באופן שיקשה על גורמים פנים אמריקנים ועל הגורמים הניזוקים מבחוץ להצביע בטווח הקצר על נזקים ממשיים גם לאינטרסים אמריקניים.
הולך ומתחזק הרושם שאובמה השלים כבר עם העובדה שהקדנציה השנייה שלו תהיה גרועה מהראשונה גם מבית וגם מבחוץ והוא עוסק בעיקר בשימור ועיצוב תדמית למען ההיסטוריה...
לפיכך, עוד לפני תום תשעת החודשים ש"קצב" שר החוץ קרי למו"מ הישראלי-ערבי-פלשתיני, יעמוד נתניהו בפני החלטה הרת-גורל: לתקוף לבד או להשלים עם אירן גרעינית.
עומק אסטרטגי כך או כך, יתפורר המו"מ עם הפלשתינים, מפני שישראל לא תוכל לקבל מדינה פלשתינית בתחומי ארץ ישראל המערבית ולהסתכן בכך שמדינה זו תבצע חזרה מסיבית של "פליטים" לתוכה, או תכרות בריתות צבאיות ומדיניות שתפרס עליהן מטריה אירנית או רוסית. בקעת הירדן חייבת להיות קו ההגנה המזרחי של ישראל לתמיד, וירדן תהיה מרחב ההתרעה והעומק האסטרטגי שלה מול כל חזית מזרחית אפשרית. לכן, שלוש התפתחויות יעצבו את המזרח התיכון, לפחות בדור הקרוב: א. אירן גרעינית או לא, ב. ארה"ב נסוגה מהמזרח התיכון ורוסיה חוזרת אליו, ג. מות תהליך השלום הישראלי-ערבי-פלשתיני המבוסס על "פתרון שתי המדינות" (אסלו).
במדיניותו נגד התגרענות אירן, מנסה נתניהו לבצע אקט של הכוונה אסטרטגית מול שלושה גורמים: אירן, ארה"ב ושאר העולם. מול אירן חותרת ההכוונה להשיג עצירה מרצון של תוכנית הגרעין הצבאית, או עצירה של התהליכים העיקריים בה והחזרת חלק מהם לשלבים מוקדמים יותר בהם נמצאו לפני שנה ושנתיים, בשילוב עם פיקוח אפקטיבי. ההעדפה היא למהלכים דיפלומטיים - כלכליים אפקטיביים, הנתמכים באיום צבאי מוחשי ואמין. את המהלכים הכלכליים-מדיניים יכולה להוביל רק ארה"ב. ארה"ב היא גם הגורם שיכול לנפק למערך השכנוע הבינלאומי את האיום הצבאי האפקטיבי הדרוש לגבויים. המערכת הבינלאומית היא שחקן-משנה בתחום הכלכלי והפוליטי ואינה שחקן כלל בתחום הצבאי. אלא, שהולך ומתברר, בין היתר בהשפעת האירועים בסוריה, שארה"ב כבר זמן-מה אינה מוכנה לתמוך בצעדים המדיניים-כלכליים באמצעות איום צבאי ממשי, ובהדרגה מתברר גם שכלל לא בטוח שהיא מוכנה להמשיך במלוא המרץ גם במשטר הסנקציות. מאחר שארה"ב מגלה עמדות של חולשה בשני התחומים הללו, היא אינה מצליחה כבר זמן רב לסחוף את רוסיה להצטרף במלוא השפעתה הכלכלית למשטר הסקציות הבינלאומי. מה שבעיקר הניע את רוסיה להתערב במשבר הסורי היה האיום המוחשי של ארה"ב בהפעלת כוח. ככל שאיום זה כאן נעשה מעורפל ומסופק יותר, כך התמריץ לרוסיה חלש יותר. העדר רוסיה ממשחק זה, מכריח את ארה"ב והמערב לעשות מאמצים גדולים, ממושכים ונרחבים יותר, שבמצבם הכלכלי הבסיסי גורמים גם להם נזק כלכלי.; אין ספק: חולשה גוררת חולשה... .
פעולה צבאית אמריקנית, אילו עמדה על השולחן, הייתה מייתרת פעולה צבאית ישראלית. אולם מרגע שהתחילה ארה"ב לסגת בפועל מהעמדות הברורות שלה - והמשך הרטוריקה "החיובית" שאינה מגובה במעשים אינה מעלה ואינה מורידה, מפני שהאירנים קוראים היטב את התמונה - גדלה הסבירות שתדרש פעולה צבאית ישראלית, שהיא החלופה היחידה העומדת לרשותה של ישראל. פעולה צבאית אמריקנית יכלה גם להקטין ולצמצם את היקף ומשך "רעידת האדמה" שתתרחש באזור במקרה שישראל תפעל. אבל נראה שגם שיקול זה כבר אינו מהווה תמריץ שלממש למערב לעשות כל מה שצריך ואפשר לעצור את אירן בדרכים אחרות לא צבאיות. התגובות באזור לפעולה ישראלית יהיו בין היתר פונקציה של הדימוי שתציג ארה"ב לגביה - תמיכה לא מסוייגת היא המצב הרצוי, להערכתי, גם לארה"ב. תמיכה פחות נלהבת עשויה לסבך את המצב עד לכך שיגרור את ארה"ב "בעל-כורחה" לכלל התערבות צבאית.
מציאות פליטית קיימת בנסיונו "לדחוף" את ארה"ב להתנהל במקרה השבר האירני כמעצמה עולמית, לנתניהו לכאורה שני שותפים פוטנציאליים במערכת הממשל האמריקנית: הנשיא והממשל והקונגרס. מוכח כבר זמן-מה שהממשל אינו שותף אמיתי ואינו שותף אמין. והקונגרס הוא שותף עתיר מעצורים אורגניים. בין יתר הדברים, יתקשה הקונגרס במציאות הפוליטית הקיימת להתייצב חוץץ מול הממשל ולטובת ישראל, גם אם ינמק זאת באינטרסים אמריקניים. יכולותיו של הקונגרס הן בתחום החקיקה התקינה והבקרה והרבה פחות בתחום התפעול וניהול מדיניות החוץ. רמת הגמישות בהפעלת אמצעים קיימים העומדת לרשות הממשל גבוהה בהרבה מזו של הקונגרס, במיוחד במקרים של מחלוקות פוליטיות. ככל שסטתה המדיניות המסורתית, הדו-מפלגתית, האחידה, של שתי המפלגות הגדולות בארה"ב כלפי ישראל, מקו זה לקו המאפיין כיום שונות גדלה והולכת בין הדמוקרטים לרפובליקנים בנושאים רבים ושונים ובכללם העניין הישראלי, נחלשת גם אפקטיביות הפעולה של הקונגרס, והממשל מסתייע בכך.
בסבך האפשרויות והאילוצים הללו, נדחק נתניהו - שנזהר מאוד במהלכים כוחניים באזור בשנה האחרונה ולעיתים אפילו נזהר מדי - לעבר מציאות לא סימפטית ביכולת לקדם את מדיניות הגרעין שלו מול אירן. האמריקנים מסירים בזה אחר זה את האיומים האפקטיביים, ולא מן הנמנע שהם מתכוונים לבחון בכך גם את הרטוריקה של נתניהו, או אפילו לדחוף אותו לפעולה ולשחרר עצמם מאחריות. אבל בתהליך האמריקני קיים סיכון נוסף, שאסור לישראל להתעלם ממנו. לכאורה מבססים האמריקנים את מדיניותם האזורית על מגמה גלובלית של העתקת מרכז הכובד של האינטרסים שלהם מהאזור למזרח הרחוק. לצד עיקרון זה הם חותרים לנטרל איומים בלתי קונבנציונליים, שבהם טמון סיכון לטרור אלים במיוחד נגד ארה"ב, מבלי להסתבך במלחמה חדשה. לפי התנהלותם בפועל, חוסר הרצון להסתבך במלחמה חזק אצלם יותר, מהחשש מהאיומים הלא קונבנציונליים, משום שאלה יכולים לבוא לא רק מהמזרח התיכון. עיקרון שני שמנחה את מדיניותם קשור בסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, שגם אותו הם שואפים להסדיר, בפתרון דה-לוקס במו"מ שהתניע קרי. בשלוש השנים האחרונות, השליך הממשל את יהבו על הגוש האיסלאמי סוני בהובלת האחים המוסלמים, וקידם אלמנטים אלא בכל תהליכי הפיכת השלטון שהתרחשו באזור, ובכלל זה במצרים, לוב, תימן וטוניסיה. אלמנטים נוספים בציר זה היו אמורות להיות טורקיה (שהדמוקרטיה בה הולכת מדחי אל דחי) וסעודיה, כשלצד הפלת המשטרים הדיקטטוריים חתרה ארה"ב לדמוקרטיזציה דה-לוקס של המדינות בהן התחוללה הפיכה. נראה שמישהו במערכת התיכנון במועצה לביטחון לאומי של ארה"ב שכח בדרך לעשות חשבון של זמן; יש מהפכות אינסטנט, אבל אין עיצוב מחדש של דפוסי חיים, משטר, ומערכות ממשל דמוקרטיות באינסטנט. בדרך הצליחה ארה"ב לשבש את יחסיה עם כל בעלי הברית ההיסטוריים שלה באזור, משום ששכחה לתאן עימם כמה וכמה מהלכים. ארה"ב יכולה לחולל מהפכות, מהפכות יכולות לחולל תוהו ובוהו. אבל לא ארה"ב ולא מהפכות יכולים לבנות ב"אפס" זמן עולם חדש. זהו הכשלון הקולוסלי של ממשל אובמה במזרח התיכון.
עתה, משנחלשה ארה"ב עוד יותר בהשפעת המשבר הכלכלי, משדוחקת לה השעה עוד יותר אל מול ההגמוניה האזורית המתחזקת של סין במזרח הרחוק ומשמתברר היקף הפשלות המדיניות באזורנו, יתכן שארה"ב מחפשת למזער נזקים בדרך החוצה, שאותה אין היא רוצה להשהות יותר. אין ספק שהציר השיעי בראשות אירן מסתמן כגוש מונוליטי, מאורגן ותכליתי הרבה יותר מהגוש הסוני. לאחר שהאמריקנים מוותרים או דוחים את הגשמת הדמוקרטיזציה במזרח התיכון, חיזוק הקשר עם אירן הוא מהלך סביר לגמרי מבחינה אמריקנית, ומדיניותם מול אירן אינה נגזרת רק מהרצון להמנע משימוש בכוח אלא גם ובעיקר מהרצון לייצב יחסים עם הגורם המסתמן כגורם המדיני החזק והיציב ביותר באזור. לא מן הנמנע שלאחר הסכם עם אירן, תפעיל ארה"ב לחץ על ישראל להמנע מלתקוף שם, למרות שתדע טוב יותר מכל אחד אחר, בזכות האינטימיות החדשה שהיא רוקמת עתה, שאירן תהיה למעצמה גרעינית אזורית בתוך שנה או פחות.
בת ברית חדשה לאחר הסכם עם אירן, תתפנה ארה"ב למאמץ "אלים" אחרון מול ישראל (בסיוע אירופי) לפתור את הבעיה עם הפלשתינים. אסור לישראל בשום מחיר לפול למלכודת זו. ההיפך הוא הנכון. על ישראל להתחיל "לטפטף" רעיונות חלופיים לרעיון "שתי המדינות" בכדי לקדם את הפלשתינים לעבר פשרה אמיתית, ובמקביל "להדליף" שבתום תקופת המו"מ הנוכחית, תעשה הערכה מחדש של הסכמי אוסלו וההסדרים שבאו בעקבותיהם ועל בסיסם. בכל מקרה חייבת ישראל להגיע להכרעות אופרטיביות בסוגיה זו בטרם תהיה אירן לבת בריתה החדשה של ארה"ב באזור.
אם תחליט ישראל לתקוף באירן, תקנה לעצמה מרווח זמן חשוב נוסף של שנה - שנתיים, אבל לאחריו תעמוד שוב בפני הדילמה כיצד לפעול הלאה. הנחת עבודה זו חייבת לעמוד במוקד כל השיקולים והמהלכים האסטרטגיים שהיא עושה כיום, עד אשר יתברר מעבר לכל ספק סביר שאירן בחרה להסתלק ממדיניות של פיתוח גרעין צבאי, או עש שיהיה שלום מלא בין כל מדינות האזור. כך או כך, אם תחליט לפעול באירן, עליה לשלב בכך מהלך קרקעי מקיף בלבנון שמטרתו למוטט את התשתית של חיזבאללה וליצור אזור חיץ מפורז באמת, לפחות בכל האזור שמדרום לאוואלי. העיקרון יצירת עומק אסטרטגי ומרחב התרעה באמצעות אזורים מפורזים לאורך כל גבולותיה של ישראל, חייב להפוך לעיקרון יסודי בתורת הביטחון העדכנית של ישראל, זו שמדברת על צבא קטן וחכם, וזו שעדיין לא מדברת על הצורך החיוני בעומק כזה בכדי להגן על האוכלוסייה האזרחית מפני טרור תלול מסלול של מדינות וארגונים תת מדינתיים.
המהלכים האמריקנים בשלשו השנים האחרונות באזורנו, מזעזעים את מאזני הכוחות הפוליטיים והאסטרטגים ובכלל זה מחזירים לאזור בגדול ובמהירות את המעצמה הרוסית. לכך תהיינה השלכות רבות, בחלקן בלתי צפויות, על ההתפתחויות באזור שכבר כיום הוא מן הבלתי-יציבים ביותר בעולם אם לא התזזיתי ביותר. חשוב מאוד שנערך לכך מתוך חשיבה משוחררת מקונצפציות, אמונות תפלות והזיות אידיאולוגיות.
