1. האם יש חוזה סמוי, בלתי כתוב, בינינו לאמנים? האם העובדה שהאמנים ניזונים מתשו/אותינו ומקניותינו, וככלל עלו בזכותנו מאנונימיות לאיגרא רמא שהכל משחרים לפתחם - מחייבת אחריות מצידם כלפינו?
אנחנו נוהגים לערבב בין ידוענים: ליצנים ופילוסופים, אנשי רוח והגות לצד כלים ריקים שהתפרסמו בזכות פרסומם. דן שילון הכיר את הנוסחה עוד בשנות ה-90. במעגל הידוע ישבו רב ויצאנית, פילוסופית ודוגמן, זמר ומנתחת לב, פוליטיקאית לעת מצוא ואחד המתגורר בצוותא עם זברה במיטתו. השאלות היו אותן שאלות. התשובות לא עניינו. כולם שימשו ליצנים במשחק. "ישחקו הנערים לפנינו". מחיר ההשתטות נקבע מראש, אבל גם התמורה.
פרסום שווה מעמד וכסף ולעתים חילץ קריירה כושלת מתהום הנשייה. מעט מאוד שאלנו, מה המחיר ששילמנו כחברה לתוכניות הטלוויזיה הללו בתמורה להזניית ההיררכיה התרבותית?
אנחנו העלינו את גיבורי התרבות המעסיקים את ילדינו. בזכותנו הם שם, בפיסגה. משום כך, יש לנו זכות לתבוע מהם אחריות כלפי התרבות שלנו. עוד לפני שהתפוצצה פרשת ה"זמר מפורסם" (בכוונה אינני נוקב בשמו, משום שאני מעוניין בתופעה ולא באדם המסוים), חשבתי להיפגש איתו. נחשפתי להשפעתו על הנוער באמצעות בני. רציתי לדבר איתו על האחריות העצומה שהופקדה בידו. לומר, שבצד התצלומים העסיסיים במדורי הרכילות, אפשר וראוי לתרום לחברה.
אינני מתכוון לתרומה כספית או למופע התרמה, אלא, למשל, להוצאת תקליטור שירי משוררים עבריים. חישבו על ההשפעה החיובית על ילדינו - אם "הוא" שר כאלה טקסטים, סימן שחשוב וכדאי לזכור אותם בעל פה. אני זוכר כילד את ההשפעה הרבה שהייתה לצביקה פיק, שעה שהלחין את יונתן רטוש ("על חטא"), נתן יונתן ("נאסף תשרי"), שאול טשרניחובסקי ("שושנת פלאים"), אלכסנדר פן ("לא אני") ועוד. טבעי היה בעינינו לשיר את המשוררים האלה לצד טקסטים כ"מרי לו" ו"אהבה בסוף הקיץ" (שניהם מאת מירית שם-אור).
חישבו על הפקת תקליטור של מוזיקה ופרקי תנ"ך. לא רק יוסי בנאי שר תהילים, אלא גם "הזמר המפורסם". ולא רק הוא, אלא רבים במעמדו. רצית השפעה? קיבלת. עכשיו תן בחזרה.
2. נשמע לכם רחוק, מה? בדיוק. כדי כך התרחקנו מפשטות המחשבה. הרי לא היינו מתירים לנבחר ציבור לשרת רק את עצמו. וכי זמר מפורסם אינו נבחר ציבור? מאז ראשית המאה ה-19, עם פרוץ הזרם הרומנטי, הלכה והתגבשה דמות האמן כמין גאון מיוסר המואיל לחלוק מחוכמתו לפשוטי העם; וגם אם נראתה טיפשית להפליא, למדנו לצקצק דברי התפעלות.
אחרי מלחמות העולם קרסו אלילי הזהב המודרניים והיו למושאים לגיטימיים של ביקורת ולעג. האמן ירד ממעלתו והיה לאחד האדם, אבל תקשורת ההמונים החזירה את ההילה לראשו.
הנה ההזדמנות של האמן לשוב למימדיו הנכונים: משרת ציבור. בצד ההנאה מזוהר התהילה, הוא יכול לקבל על עצמו להיות שליח ציבור, מחנך זוטא. גם האמנים הפרועים ביותר יכולים לתרום ערך מוסף למוצר האמנותי שלהם - למשל, טקסטים טובים. אפשר להרחיב את התרומה לפי הדמיון והצורך.
לא מזמן שמעתי בגל"צ את
יהורם גאון בהופעה. זה לא היה מופע בידור גרידא אלא תרומה לחברה ולתרבות, לשפה, להיסטוריה ולמסורת. ממש מופע חתרני... גם להקת כוורת בזמנה, עם כל מרדנותה, תרמה תרומה כבירה לתרבות העברית.
אוהבים ללעוג לרני רהב, אבל מול שלושת השופטים האחרים (אינני זוכר את שם התוכנית - כולן דומות בעיניי), הוא היחיד שמשלב אמירות כלל ישראליות ערכיות. בתחילה זה נשמע מגוחך (בעיקר על-רקע הקריקטורה שלו ב"ארץ נהדרת"), אבל הֱיוּ סמוכים ובטוחים שככל שינקוף הזמן וגם אחרים יתבטאו בכיוון דומה, ישוב לשיח הציבורי מה שאיבדנו לא מזמן.
3. אבל, וכאן האבל הגדול, גם לנו יש אחריות. אנחנו אוהבים להפיל את האחריות לחיינו על הממשלה, על מוסדות החינוך, התעשיינים, התקשורת ועל הזמרים המפורסמים. שלא כמקובל במסורתנו, אנחנו מתעקשים להכות על חזה הזולת.
באחריותנו להושיב כל ידוען במקומו הנכון. לא לכל זמר יש כלים נפשיים מתאימים להתמודד עם המעמד הרם שהגיע אליו. רבים נולדו בלילה אחד וגילו שהם מכשפים רבי כוח; קהלים עצומים נעים לפקודתם, נערות בנות יומן קורסות בהתרגשות פסיכוטית אל הבמה. רק אתמול היית רועה צאן, נמלטת מצרות החיים, והיום אתה משה על הר סיני. מה תבחר לעשות - להוריד לעם את לוחות הברית או להפוך לעגל זהב?
אין צורך להמתין לזמר שיבין בכוחות עצמו. לא לכולם יכולת רפלקטיבית, כוחות נפש ואינטלקט לביקורת עצמית, לברור את הבר מהתבן של מעמדם. עלינו לעשות זאת עבור ילדינו: לספק להם מסננים בפני המציאות הניבטת מהמסך הכחול.
זאת אחריות עליונה ללוות את מה שניבט מהמסך עם הערות ביקורת, כאלה המקטינות למידה הנכונה את ההילה המוקרנת. כל ביקורת שילדינו ישמעו על ההתרחשות הטלוויזיונית טובה. עדיף כמובן, לנמק, אבל חשוב לתרגם את המראות לתופעה רגילה, אנשים בשר ודם, פשוטים ומורכבים, עם פחדים ובעיות, הצלחות וכישלונות כמו לכולנו.
לפני שנים לימדתי ספרות בחטיבת ביניים ובתיכון. לא רק ספרות "רגילה" למדנו, אלא התייחסתי לכל טקסט כאל ספרות. הרעיון היה לא לספק רק דגים (טקסטים), אלא חכות - ארגז כלים לצרכנות נבונה של תרבות. כך, בצד הסופרים והמשוררים הקנוניים, למדנו שירים ששר זוהר ארגוב, פרסומות בערוץ 2, סדרות בידור, סרטי קולנוע ואפילו אופנות לבוש.
אחת הנקודות שחזרתי עליה ללא סוף הייתה שאסור לנו להתנהג כמו זומבים מול המסך, משום שמאחורי התוכניות נמצאים אנשים המעוניינים לשבות את תודעתנו, הרוצים שנציית לגחמותיהם, שנאהב מה שהם חושבים שצריך לאהוב, שנצפה במה שהם רוצים ולא במה שטוב. שלחתי אותם הביתה עם תרגיל - לכבות את הטלוויזיה באמצע משהו אהוב. מדוע שישלטו בכם, שאלתי, שילטו אתם בהם. היו עצמאיים.
שוחחתי איתם על הדיבר האברהמי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"; אל תהפוך את עצמך או את מחשבותיך - ובוודאי לא מחשבות של אחרים - לפסל, לקיבעון מחשבתי שיש לסגוד לו. אברהם אבינו הבין זאת מוקדם בחייו ושבר את הפסלים של אביו. הוא היה יודע כיום להשאיר את הידוענים במקומם כליצני החצר, וחלילה לא להופכם למלכים, איקונות לסגידה. כולנו בני אברהם.
