הַשְׁוָאָה וּתְלָאָה
אֶלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וְהַהַשְׁוָאָה
כִּי חֶלְקָם שֶׁל הַשְׁנָיִם סֶבֶל וּתְלָאָה
וְכי הָצָעִיר בַּשְׁנָיִם שַׂם הַבְּכוֹר אָחוֹר
זֶה הֵחֵל מְאַבְרָהַם שֶׁשַׂם אָחוֹר נָחוֹר
וְיִצְחַק הֻעְדַּף ויִשְׁמַעאֵל גֹרַשׁ וְנֶעֱזַב
יַעֲקֹב בְּכוֹרַת עֵשַׂו וּבִרְכָתוֹ נָטַל בְּכָזָב
וּפֹה יֵשׁ הַעְדָפַת יוֹסֵף עַל פְּנֵי אֶחָיו
וְאֶחָיו דִּינוֹ חַרְצוּ בְּסַפְּרוֹ חֲלוֹמוֹתָיו
אֶלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף נִכְתַב
יַעֲקֹב נִשְׂטַם עַל יִדֵי לָבָן וְאָחִיו עֵשַׂו
וְיוֹסֵף נִשְטַם כִּי חָלַם לִמְשׁוֹל בְּאֶחָיו
עֵשַׂו נִשְׁבַּע לַהֲרוֹג יַעֲקֹב שָׂטַם וְנָטַר
וְיוֹסֵף הָיָה נֶהֱרַג לוּלֵא לְעַבְדּוּת נִמְכַּר
התורה נועדה לספר תולדות ישראל הפעם כבל פעם חוזרים על דברים שכבר נכתבו ונאמרו על "התורה" ועל משמעות השם תורה ל"הורות" את עם ישראל לפיה, גם כדי להביא את תולדות עם ישראל והקשר לאמונה באלהים המלוה את ישראל ומשתית את התנהגות על המוסר, הצדק והאמת. דבר זה לומדים אנו מהעובדה שהתורה קצרה בתולדות ישמעאל ובתולדות עשו והאריכה בראש ובראשונה בתולדות אברהם ובנח ולאחר מכן בתולדות יצק ויעקב. לכן קראנו בסוף פרשת וישלח(פרק לו) ארבעים ושלושה פסוקים, שבהם מובאות כל תולדות עשו כאבי אדום על כל צאצאיו וכך נאמרL:ואלה תלדות עשו הוא אדום, עשו לקח את נשיו מבנות כנען..(לו/א'ב') ובהמשך נאמר עוד: וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום (לו/ח) בנתקו עצמו מ
הארץ המובטחת שבה שורה השכינה. ואילו תולדות יעקב וצאצאיו משתרעות על שבע פרשות. נגענו בשאלה זו,אך החזרה רק מחזקת את אמונתנו בתורת ישראל ובכל אשר היא מורה לנו כעם התורה. רש"י מנמק כך: התורה כך נוהגת עוד מימי בראשית. כל עשרת הדורות מאדם הראשון עד נח סופרו בקצרה. משהגיע הכתוב לנח הורחב הדיבור כי הוא היה איש צדיק בדורותיו. אותו דבר היה בעשרת הדורות הבאים מנח עד אברהם קיצר בהם והאריך באברהם שהיה חביב על השם ( אברהים אל ח'ליל=ידיד השם).מכאן השם רואה ביעקב אבי האומה הישראלית, כדמות חשובה מאד כולל צאצאיו. לכן האריך בתולדותיהם ובמאורעות שפקדו את יעקב ובניו. עֵשַׂו לא רצה ללכת כפי שציוהו יצחק בדבר האסור לשאת נשים כנעניות, אך עשו עשה זאת במפגיע ונשא את בָשְׂמַת בת ישמעאל אחות נביות. איסור זה מחשש שהנשם יטו את בעליהם לעבוד עבודה זרה. משעשו הפר אסור זה הוציא את עצמו מכלל ישראל ומהאמונה באלהי אביו יצחק ואלהי סבו אברהם. והוציא עצמו מהאמונה שהתורה עוסקת בה, ואשר עתידה ללוות את עם ישראל לאורך הדורות. לכן היחס אל עשו בתורה הוא שלילי למרות היותו בן יצחק ורבקה ואחיו של יעקב. רש"י מוצא צורך לנמק את היחס העוין כלפי עשו עד כינויו רשע, כשם שלבן אביה של רבקה אמנו רשע. זאת בגלל היותם עובדי עבודה זרה.
ושמתי את זרעך כעפר הארץ ושמתי את זרעך כעפר הארץ, (לך לך יג) כך הבטיח הקב"ה ליעקב והרי זה נראה כי לא נתקיים בעם ישראל , שנשאר עם קטן ולא "כעפר הארץ". רש"י איננו מתיחס לעניין זה בכלל, למרות שהאמור על מספרו של עם ישראל איננו מתיישב עם המציאות. רש"י רומז על כך במשל המרגלית. שמציאה מחייבת ניפוי רב של חול ואבנים, כדי לגלותה, ואומר מרגלית אחת שקולה כנגד כמות עצומה של חול וחצץ. זה אשר גם משתמע מספר הכוזרי שרואה בכל אלה שמתנתקים מעם ישראל כאותם עלים מצהיבים שנושרים מעץ ירוק עד. כל אלה המתנתקים מעם ישראל, מתנתקים כי אינם עם סְגֻלָּה הַמְסֻגָּלִים לקיים דברי התורה כרוחה וכלשונה כמו יתר בני ישראל. מן הדברים האלה אפשר לומר כי איכותו של עם ישראל שוה לכמות עפר הארץ. ורש"י מביא את המשל השני שכבר הוהא פעם, על הַפַּחְמִי - המסמל את יעקב וצאצאיו (והאש שהפחם מיצר) וְהַפִּשְׁתָּנִי- מיצר פשתן או מוביל פשתן שהוא עשו וצאצאיו (הדומים לקש שנשרף כהרף בניצוץ אחד של אש הפחמי). והנמשל בא לומר הכמות איננה יכולה לגבור אפילו על גץ אחד מאש יעקב יספיק לשרוף כל הקש של עשו. לכן הברכה לאברהם כי זרעו יהיה כחול הים וככוכבי השמים לרוב, זכו בה ישמעאל ועשו ואילו ישראל שקבלו את התורה, עתידים להיות מקיפים את כל עמי תבל
חובת כבוד אב לפי חז"ל יעקב מחשש פגיעה בו על-ידי עשו, עוזה את הארץ על דעתו ועל דעת אמו או אף ביוזמת אמו ובכך עוזב את אביו יצחק למשך עשרים ושתים שנים הרחק מבית אביו מבלי שיכול היה לתת את הכבוד המגיע לאביו ולקים מצות כבוד אב. לעומתו עשו כִּבֵּד את אביו חי אתו ותמך בו ובכך למעשה קִיֵּם מצות כבוד אב. המדרש אומר כי נטישת יעקב את אביו עשרים ושתים שנה הוא נענש בהרחקת יוסף מממנו למשך עשרים ושתים שנים שבהם יוסף לא כבד את אביו. כשם שיעקב נענש על העדרו עשרים ושתיים שנים גם יוסף נענש על העדרו עשרים ושתים שנים, זאת מפני שהוציא דבת אֶחיו אל אביהם. ברו רמזה שרז'ל לא היו שבעי רצון מהתנהגות יעקב, למרות שהוא נאלץ לעזוב את אביו, כיון שנטל את הבכורה מעשו בנזיד עדשים ורמה את אביו בקבלת הברכה ממנו שהייתה מיועדת לעשו. למרות שעשו מוחזק על-ידי חז"ל כרשע, נאמרים דברי רז"ל אלה לזכותו. המסקנה היא שאם אדם נובג שלא בהגינות כלפי זולתו, אל יצפה שיתיחסו אליו בחמלה כאשר נדרש לשלם על מעלליו. הפתגם הערבי אומר: "כל הָעוֹשֶה (רע) בְּיָדוֹ, האל מוֹסִיף לוֹ (רע) . ובערבית אומרים : (אִלּי בִּסָאוִי פִי אִידוּ אַלָּלא בִּזִידוֹ.) (البساوي في ايدو الله بزيدو)
מה ענין אירוע יהודה ותמר לכאן הפרשה לפתע מפסיקה את רצף הסיפור על יוסף לאחר מכירתו ומתחילה לספר על אירוע חמור אחר שאיננו קשור לדרמה שבפרשה עצמה ומספרת: ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו וגו... (לח/א) חז"ל שואלים למה הסמיכות בין שתי הפרשות האלה. אמר רבי אלעזר : כדי לסמוך "ירידה" אל "ירידה" שנאמר: וירד יהודה אל וגו'... "ויוסף הורד" מצרימה, אך רבי יוחנן אומר הסמיכות היא כדי לסמוך "הַכֵּר" אל "הַכֵּר" ומפרט כאשר תמר מוצאת להורג בשרפה על שזנתה כביכול, היא שולפת את ואומרת: הַכֵּר נא למי. החותמת והפתילים וכו' ..(לח/כה) הביטוי הכר נא נסמך ל"הכר נא שאמר יהודה לאביו: הֲכֻּתֹּנֶת בנך היא"?(לו/לב) . הדבר מובא כאן כי יהודה היה אחראי על מכירת יוסף והורדתו למצרים שנאמר:ויאמר יהודה אל אחיו....לכו ונמכרנו לישמעאלים.(לז/כו,כז) לכן הוא זוכה למדה כנגד מדה. למרות שיהודה בעשותו כן, סייע בהצלתו אחיו יוסף ממות, אלא שהיה עליו להביאו לאביו ולמנוע פגיעה בו ולא עשה כן. לכן כשם שיהודה גרם צער לאביו בכך שגרם למכירת יוסף לישמעאלים, כך נגרם לו צער כאשר נאלץ להכריז בפני קהל עם ועדה כי תמר "צדקה ממני" (לח/כו) ולאחר מכן התאכזר יהודה אל אביו יעקב , כאשר הביא את כתונת יוסף טבולת בדם שעיר עזים ואומר יהודה לאביו : הכר נא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אם לא (לו/לב) . יש גם מעין הקבלה נוספת של תמר המפילה את יהודה חמיה ברשתה בשדלה אותו לשכב עמה, אל אשת פוטיפר ששידלה את יוסף לשכב עמה. ניתן לומר על הקבלות אלו , שזה ממין פירעון חוב. כאשר אתה עושה עַוְלָה צַפֶּה לכך שתשלם על עולה זו, בעולה דומה , גם כאשר אתה רואה כי נעשית עולה ואינך מונע עשייתה. לעתים התשלום גדול מעבר לָעַוֶל שנגרם.
מה אשמת יוסף כי מר היה גורלו די אם נחזור אל תאור רש"י שאומר על יוסף כך: יוסף היה נער עושה מעשה נֵעֲרוֹּת : מתקן בשערו, ממשמש בעיניו כדי שיהא נראה יפה, הוא היה רגיל אצל בני בלהה לפי שאחיו היו מבזין אותן (את בני בלהה) והוא (יוסף) מקרבן. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו . והיה מוציא דבתם רעה אצל אביו. נתקנאו בו אחיו כי יעקב אהב את רחל אמו אהבה עזה ולכן אביו אהב אותו מכל בניו. הנימוק כי היה בן זְקֻנִים, שבדרך כלל הורים אוהבים את הבן הקטן יותר מאחיו, אולם כאן גם בגלל הדמיון של יוסף ליעקב ל "זיו איקונין" שלו (נטריקון של בן זקונים) כל זה גרם: וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום (לז/ד) וכך נהגו בגלוי ולא נהגו: אחת בפה ואחת בלב. יוסף הגדיש את השאה בספרו את חלומתיו לאחיו ובכך רמז להם כי הם עתידים להשתחוות לו, כי הוא עתיד לגדול מהם בכבוד ובשררה. על זה נאמר: אין להתרברב ולומר אני ואפסי אין. צריך להיזהר בכבודם של אחרים ולשלוט בלשון ובהתנהגות, כדברי חכמינו שאמרו:
שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ
הַנוֹתֵן דְּרוֹר לְפִיו שֶׁיְּצַפֶּה לְיַחַס תָּקִיף
הַמִּתְעַלֵּם וּמוֹסִיף אַל יִתְמַרְמֵר וְיַטִיף
עַל שֶׁשּׁוֹקְלִים לוֹ אֶת גּמוֹלוֹ בְּמִשְׁקָלוֹ
טוֹב אִם יַקְשִׁיב כֹּל אֶחַד לְמוֹצָא פִּיו
אֲזַי דָבָר לֹא יָעִיב עַל דְבַר אֱמֶת וְיַצִּיב
הוֹצָאַת דִּבָּה רָעָה מְעַוֵּתֶת וְיוֹצֶרֶת דֵּעָה
וְהַדֵּעָה מִיַּד נָעָה מִפֶּה לָאֹזֶן וְלַתּוֹדָעָה
הִיא מְלָחֶכֶת כָּאֶשׁ יָרוֹק יַחַד עִם יָבֶשׁ
וְרַק לְהָרֵעַ תְּבַקֵּשׁ כְּיַבְלִית אוֹתָהּ לְנַקֵּשׁ
