ואז - אז לאחר שהמוח מעכל את הידיעה, ששודרה אתמול (26.11.13) בחדשות הטלוויזיה, קודם לחצות ליל ומעביר את המידע, לאחר שנרגעת, מעט, מההלם הראשוני - אתה מסתגל אל תחושת הכאב, אל תחושת האובדן והיתמות, למרות שאינך בן משפחה ביולוגי. אבל אתה כן. אתה כן בן משפחה, שכן אריק איינשטיין הוא חלק מהוויתך התל אביבית, בשר מבשרך. אריק של המטקות ושל חוף מציצים ושל ימי התמימות של תל אביב של פעם. אריק (עם אורי זוהר של אז שלא ניתן - גם אם נרצה - להפריד דמותו מדמותו של אריק) שהנתונים היבשים מציינים שהיה בן 74 שנים, בעת פטירתו לבית עולמו ובעינינו תמיד יישאר הוא הנער, שסירב להתבגר ואפילו ששיבה זרקה כבר בשערות ראשו. אריק הוא זה, שמילים פשוטות שלו שנטל אותן מן היומיום, חיבר אותן יחדיו ובשלו - בשלו בלבד - הפכו הן בזכותו ודרכו, לשירה עדינה כרקמת מלמלה. מדהים להיווכח - עתה, במבט מרוחק ומעט מצועף, ממרחק של זמן וממרחק של מקום - כיצד מילים שנטל ושחיבר מן החול והשגרה, קיבלו באמצעותו את היופי הנדיר שהפך אותן לשכיות חמדה, שהופקעו מן החול והפכו לקודש, למעין תפילה חילונית של קודש שאינו דתי בהכרח. הוא קידש במילותיו, בהתנהגותו ובעשיותיו את החול והשגרתי והפך אותו למעין קודש נטול זיקה אלוקית או מיסטית. אריק ואורי זוהר יבדל"א (שאי-אפשר להפריד ביניהם, חרף חלוף השנים ושינוי דפוסי ההתנהגות, החשיבה והאמונה), שכתבו, ערכו, ביימו והופיעו במערכון על חידון התנ"ך, קידשו מבחינתי את התנ"ך והאליהו אותו, אלף מונים מכל רב עטור זקן שחיפשתי אצלו את האמת והתמימות השורשית והבסיסית ולא מצאתי אותה אצלו. אצל אריק (ואורי זוהר כמובן) מצאתי את האמת הזו. במערכון על חידון התנ"ך, עם כל ה"ירידות" על ציבור שופטי החידון ושאר רעות חולות ששניים אלה מצאו והוציאו אל חוץ, במערכון זה, הייתה יותר אמת פשוטה, ישירה וחסרת כל חשש להוציאה אל חוץ וביקורת נגד הממסד בכללותו, מאשר באצבע הקטנה של כל מיני רבנים, ראשיים ובלתי ראשיים, בעליל, שהכרתי בשנות חלדי ושהתיימרו לשאת אל-על, כדגל אולימפי, בידיהם, את דבר האל, לכאורה כשלוחיו, שלא ברצונו ושלא בטובתו הוא. אריק היה אריק של ארץ ישראל הישנה הטובה, שלא היה שגריר נאמן, ישר-דרך וטוב ממנו, מלשאת דברה אלינו, דווקא מפיו הוא. אף פעם לא ראינו אותו חורג מן הפשטות והאמת שלו וגולש אל הפאתוס, השקר ואל הזיוף. זה היה סוד קסמו של האיש, שליווה אותו כל ימי חייו. עם פטירתו לבית עולמו, קורע הוא קרע בבשר גופנו החשוף, מותיר אותנו כואבים ומבולבלים כילדים תועי-דרך, שכן הנביא החילוני וישר-הדרך שלנו, אינו עוד. והיה בו את היסוד הזה של נביא, של מי האומר מילים חותכות, ישירות ופוגעות - בול - במטרה, שעה שנדרש הוא לנפץ שקרים. אריק היה הפשטות הארץ-ישראלית במיטבה. הוא היה אוהב ספורט משובע וכדורסל בכלל, אבל קשה לי לתאר אותו יושב עם כל חבורת המופלצים הנוכחים, במיטב מחלצותיהם, באולם נוקיה במשחקים של מכבי אלקטרה תל אביב ומביטים, ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, כדי לוודא שהם נתפסו בעדשת הטלוויזיה. ששמו לב אליהם. אריק לא היה כזה מעולם. הוא נתן את כל הנשמה שלו בכל דבר שהוא עשה ולשם הדבר עצמו ולא לשם הסובב אותו. אם שיחק הוא כדורסל, הרי עניין אותו כדורסל - וכדורסל בלבד. כל הסובב והנסבב סביב לכך והזוהר המזויף לא היו, מעולם, חלק מאישיותו. והדברים נכונים גם באשר לתחום הזמר והשירה. הוא זה שהאהיב את המשורר, אברהם חלפי, על ציבור רחב של מי שאינם קוראי שירה מובהקים והוציאו מאפלה אל אור גדול. עכשיו, כשאני חושב על דמותו של אריק "שלי", על דמותו של אריק כפי שהתעצבה היא "אצלי", איני יכול שלא לתת את הדעת שלא ראיתי - מעולם - ממש מעולם - את אריק איינשטיין ענוב עניבה. גם לאירועים המכובדים ביותר הגיע הוא בלבוש הארץ-ישראלי, הקיבוצי משהו של חולצה פתוחה, לעתים שאינה תחובה לה אל תוככי מכנסיו ובעיקר נעול בסנדלים, או במנעלים בלתי מחייבים, בעליל. זה היה האיש וזה היה סוד קסמו. תוך כדי כתיבתם של דברים מודיעים בחדשות הטלוויזיה, כי אנשים החלו להיאסף לידי ביתו ברחוב חובבי-ציון ואף להדליק נרות לזכרו. שדר הטלוויזיה העיר, כי לא ניתן להתעלם מהדמיון בין מצב הדברים הקיים לבין אלה שהתאספו והדליקו נרות לזכרו של יצחק רבין המנוח, בשעות הראשונות משפורסם ברבים דבר הירצחו. איני פסיכולוג במקצועי ובהשכלתי, אולם כפי שפתחתי דברי הספד וגעגועים אלה, דומה כי הכל - הכל חשים בסוג מסוים של יתמות והם מבקשים בדרך זו להיפרד מאיש עם נשמה ענקית ולשכך בכך - ולו במעט - את כאבם הם. הבט עלינו שם, מלמעלה, אריק, וזכור כי אוהבים אנו אותך וכואבים אנו לכתך טרם עת ובצורה כה חטופה ופתאומית. אפילו לא הותרת זמן כדי לעכל העובדה שיכול אתה להיקרע מעלינו ומאתנו - בחטף. יחסרו לנו אישיותך חסרת הפשרות בכל עניין של עמידה על עקרונות ודחיקת רגלי הפאתוס השקרי והפגיעה בחלשים. תחסר לנו דמות הנביא החילוני המוכיח בשער ולא עושה הנחה לאף אחד ולא דופק חשבון, אם הדבר יועיל או אולי, חלילה, יזיק לו. אנחנו נאחז, חזק חזק, בשיריך, במערכוניך ובאמירותיך, כדי להמשיך ולילך בנתיב שניתבת לנו, בלי כל חשש ובלי בדיקת דברים, אם תועיל לך דרך זו, אם לאו. יהיה זכרך ברוך.