שר האוצר ומשרד האוצר נדרשים לבצע אין סוף של החלטות הרות גורל, אשר אי-ודאות גדולה בצדן. לשם כך יש לנו שר ומשרד, ונגיד בנק ישראל וממשלה וציבור שיאזנו את הספינה הזו, אשר כל החלטה בלתי שקולה עלולה להטות אותה על צדה, ואז חובה על כל מי שמבחין להתריע בזמן, ועל קברניטים חובה לאזן.
כאשר נכנסה הממשלה הנוכחית לתפקידה, נבהל שר האוצר מעומק הבור בתקציב. ייתכן שלקח את המצב קשה יותר ממה שהיה. גם אם זה נכון, הרי שמדובר בשר חדש ולא מנוסה, וככל שהוא טעה, הטעות מובנת. מי שאמור לתת דין וחשבון עליה הוא הציבור שנתן לו עוצמה אלקטוראלית אדירה, וראש הממשלה שנתן ידו למינוי.
גם החרטה המאוחרת של השר על כי לא הביע בציבור את סלידתו מהאמצעים שנקט אין בה כלום, כי לדעתי: (א) השר הביע לא פעם את אי-הנוחות מנקיטת הצעדים האלה; (ב) שימת דגש על אי-הנוחות והסלידה מקרינה פופוליזם זול. את רגשותיו של השר בקשר לפעולות עליהן החליט לאחר שיקול כל השיקולים, אנא יחלוק בעיקר עם משפחתו וחבריו. כלפי הציבור, אנא יציג עמדה שהוא שלם עמה, עמדה בה הצורך הלאומי גבר על ייסורי הנפש, ולכן לייסורי הנפש אין מקום מרכזי בתמונה, הגם שייסורי נפש יש לכל שר המקשה משמעותית על הציבור, ואין כל ייחודיות בייסוריו הספציפיים של לפיד, לכן דגש כזה ייראה מעושה וחנפני בעיני ציבור הבוחרים.
המחצית המלאה של הכוס ומכאן למחציתה המלאה של הכוס. שיטת עליית המס אותה הביא השר לאישור הממשלה, הייתה בשתי פעימות - פעימה מיידית ופעימה מאוחרת החל מינואר 2014. מדוע ראוי לחלק כאלה החלטות לשלבים?
החלטות על מיסוי הן החלטות שחלקן, ולעיתים עיקרן, לוט באפלה, ללא יכולת ממשית לצפות אפילו את החודשים הקרובים. לכן במקום לדחות את העלאת המס, או במקום לקפוץ "אל מעבר לפופיק" ולעלות עלייה חדה, מחלקים את העלייה לשתי פעימות (או יותר) - דבר שמאפשר לנקוט שיקול דעת לקראת הפעימה הבאה או הפעימות הבאות ולהחליט על-פי מצב הדברים באותה נקודת זמן.
מה גם שהרבה יותר קל לבטל החלטה על מיסוי מאשר להחליט על מיסוי. לכן אם כבר הייתה נקודת זמן בה הוחלט על עלייה במיסוי, כאשר השר וחלק מצמרת האוצר היו בהיסטריה, ואחרים היו די שאננים, נכון היה לשריין בכל המובנים ובכללם היבטי חקיקה והיבטי מודעות הציבור את תוכנית העלייה במיסים על שלביה, ובסמוך לכניסתו של כל שלב לתוקף לדון בו מחדש.
כשאמרנו "סוף מעשה במחשבה תחילה" בדיוק לכך התכוונו.
